עלילת הספר הזה בעייתית בכל כך הרבה רמות שב- 50% שלו רציתי לזרוק אותו בשאת נפש ובכל זאת המשכתי.

60% מהספר הזה מיותרים ולמעשה החלק הטוב שלו הוא השליש האחרון אז העלילה מתקדמת בקצב אל שיאה הטראגי.

העלילה – סיפור העלילה דומה לעלילה של “ההיסטוריה הסודית“.
חבורת בני תשחורת עשירים מגיעים ללמוד בקולג’ לבני משפחות אמידות. החבורה מונה 3 בנים ו- 3 בנות שמתחברים סביב מערכת היחסים של מנהיגי החבורה ג’ון ורובי.

הסיפור נמסר מדמות כביכול שולית וצדדית בחבורה, מיילין, והוא נע על על פני ארבעה צירי זמן שונים: שנה א’, שנה ד’, מסיבת הבוגרים ותקופות שונות משנות ה 90 שבהן המספרת מתארת אירועים בחייה שנועדו להבהיר את “ההיסטוריה הסודית” האישית שלה.

המספרת, מיילין מתארת את האירועים שהובילו לאירוע המכונן, שבגינו נכתב הספר הזה, אבל היא גם מתארת את הדינמיקה בתוך הקבוצה ובין החברים לבין עצמם.

הדמות הראשית מיילין – בניגוד לדמותו ריצ’רד פפן, שמצטייר כאדם טוב שהחיים לא פינקו והוא גם לא היה במרכז האירועים, מיילין מלכתחילה נטועה במרכז האירועים והיא גם זו המכוננת אותם.

היא דמות נכלולית, מניפולטיבית, ערמומית, מנותקת ריגשית וסדיסטית. היא נהנית לראות את כולם סובלים ונמתחים עד הקצה שלהם רק בכדי לספק אצלה איזה יצר מוסרני וצדקני שמקנן אצלה. היא הרי לא רצתה להיות שם ולא רצתה להיות חברה שלהם, היא עושה את זה רק כי אבא שלה אמר לה.

מיילין, בעיקר חסרת יושר אישי ומוסרי ופועלת מתוך שקר ורמאות ממש על סף אישיות אנטי-סוציאלית לגנוב את דעתם של חברי הקבוצה והיא נוקטת כל אמצעי בכדי לא לאפשר להם לשלוט במערכת היחסים איתה.

החברים התמימים, גם אם הם לא מושלמים, שקרנים, בוגדניים ואלימים, לא מגיעים לרמות שבהן הדמות שלה מתפקדת בכדי להערים על כולם ולגנוב מהם את ההזדמנות להתנער ממנה.

בניגוד להנרי “מההסיטוריה הסודית” הקורא מלכתחילה מזהה את הבעיתיות בדמות של מיילין ומתקשה להזדהות איתה ועם כל מה שהיא מייצגת. הסיפור שלה לא נמסר באופן רציף כך שעד מחצית הספר לא בדיוק ברור מה קרה במשפחתה ומה המניעים שלה. כל זה בעוכריו של הספר.

לאופן עיצובה של מיילין יש הכרעה משפעת על העלילה, ולצערי, האירועים שנמסרים לקורא, לא מעניינים ולא מושכים לקרוא – מסיבות, אלכוהול, בגידות, סקס, אלימות – כל אלה בתוך קבוצה של בני עשרה שמנסים למצוא את מקומם.

כל זה נעשה בעבר ובצורה הרבה יותר טובה ומרתקת. בחלק האחרון של הספר, שתי העלילות המרכזיות מתאחדות והסיפור של מיילין מתאחד עם הסיפור של החבורה ושהותה בקולג’.

בטח שלא ניתן לקרוא לספר מותחן פסיכולוגי, כשהדמות הראשית משדרת ניתוק, חוסר מעורבות וחוסר רצון להיות מעורבת אלא כמי שמפעיל את תיאטרון הבובות הזה. העלילה נשרכת לה ולא מייצרת מתח ואף לא רמז של מתח. יתרה מכך, ההתנהלות שלה מייצרת אנטגוניזם ובמקום להפנות זרקור “לרעים” מפנה אותו אל ההתנהגות שלה שהיא חסרת מוסריות ואחריות.

לולאי השליש האחרון של הספר הוא היה מקבל כוכב אחד, לכן תחליטו אם אתם רוצים לקרוא 60% מיותרים.