​Please scroll down for an English review.

במשך השנים עקבתי אחרי ההתפתחות המקצועית של עמית סגל החל מימיו כעיתונאי צעיר. אני לא תמיד מסכימה עם הדעות והפרשנויות שלו ולא מתחברת לאג’נדה הפוליטית שהוא מקדם, אבל בעולם שבו פרובוקציות, חוסר דיוקים ומניפולציות נועדו לייצר רייטינג, האופן שבו הוא מעביר את המסר והפרשנות שלו מייצר קשב גם אצל מי שאינו מסכים איתו: מכובד ומכבד, מדוייק לקונסטקסט שמתוכו הוא פועל, בהיר ומודע להטיות שלו והכי חשוב לא אחת מוצאים אצלו את הקריצה, השנינות וההומור שנדרשים בכדי לנטרל את המתח בנושאים הטעונים שהוא מפרשן אותם.

את הספר “סיפורה של הפוליטיקה הישראלית” פירסם ב – 2021. הספר כולל תיאור היסטורי של שורת החלטות של ראשי ממשלות שהובילו לעיצוב הפוליטיקה הישראלית.

“בספר בחר סגל באמת לכתוב באהבה על הנושא האהוב עליו – פרוורטי ככל שיהיה – פוליטיקה.”

בסקירה שפירסם עמית סלונים בוואלה, הוא עומד על נקודה משמעותית שחייבים לשים לב אליה: ככל שמדובר בספר עיון, מטבע הדברים כשעוסקים בהיסטוריה ובמיוחד בהיסטוריה של הפוליטיקה, לא מדובר באמת מדעית אחת ומרחב התימרון של הסופר גדל. לכן צריך לשים לב שבעוד שאין מחלוקת ביחס לעובדות, הפרשנות ביחס אליהן והצבתן בקטונקטס היסטורי כזה או אחר נעשה מבעד למשקפיו של סגל. מעצם כך, הכתיבה לא נטולת הטיות, שגיאות או השמטות ולפעמים מדובר סתם בהסטת זרקור ומיקוד.

“שמיר היה מקרה חריג בפוליטיקה הישראלית: קודם ישב בכלא ורק אז בכנסת, ולא להפך. הייתה לו אלרגיה חריפה לפרסום אישי, אולי מאז התנוססה תמונתו על מודעת מבוקשים של הבולשת הבריטית. בשנותיו בהנהגת הליכוד, נדמה היה, לפי זמן המסך בתשדירים, שמועמד המפלגה לראשות הממשלה הוא בכלל ספי ריבלין.”

אני רוצה להתייחס רק לפרק האהוב עלי בספר. פרק שעוסק בראש הממשלה שמיר.

שמיר היה דמות מיוחדת וחריגה בנוף הפוליטיקה הישראלית. כאיש השירותים החשאיים, שעסק בפעולות חשאיות בהצטיינות יתרה, הוא טרח שלא להתבלט.

אי אפשר להתעלם מהפרק על שמיר במיוחד לנוכח הסחי הפוליטי שמדינת ישראל שוחה בו בשנים האחרונות, שמאופיין בפוליטיקאים כושלים וחדלי האישים, שתרומתם היחידה לחברה בישראל הם דיבורים ריקים מתוכן, ללא חזון וללא שאר רוח. פוליטיקאים קטנים שפועלים מתוך נקודת ראיה צרה וסקטוריאלית שאינה מתחשבת בתוצאות לחברה האזרחית ובכך פוגעת בחוסן של החברה בישראל ומייצרת פילוג.

מתוך ההווה שבו הולכים ומצטברים הכשלים של המערכת הפוליטית בישראל לכדי אסון לאומי, חברתי וכלכלי מהחמורים שידענו (במיוחד לנוכח האסון הקולוסלי של ה 7- לאוקטובר השחור- וכן מבחינתי אוקטובר 2023 יזכר לדראון עולם כאוקטובר השחור, ולא רק ה 7 לחודש.) , ראוי להסתכל על הפרק שכתב סגל על יצחק שמיר. אחד מאותם אנשים שפועלו, צניעותו, והדרך הפוליטית שלו היא מקור להשראה, לדוגמא ולחתירה של החברה הישראלית בעת הכואבת הזו.

“בסוף בגין התאושש, הליכוד חולל מהפך, ובקיץ 1977 התיישב שמיר על כס יושב־ראש הכנסת. איש לא היה צריך להיות מופתע ממה שאירע אחר־כך: הח”כים שנכנסו לאולם המליאה יום אחד גילו שהמיקרופונים שהיו מוצבים דרך קבע על שולחנותיהם, נותקו. יושב־ראש הכנסת, שמאס בהמולה, החליט להנמיך משמעותית את עוצמת קריאות הביניים של חברי הכנסת ולמגר “הרגלים פרלמנטריים קלוקלים שהצטברו לאורך שלושים שנה”.”

מצויינות היא לא בושה ועשייה שקטה שאינה מלווה בכותרות עיתונאיות אינה חרפה.

הגיע הזמן שהחברה הישראלית תמגר “ההרגלים הפרלמנטריים קלוקלים” ותציב בראשה אנשים שאולי מתאפיינים על פי סגל בתכונות “הצנוניות” שלהם. הציבור בישראל כמהה למנהיגים בעלי שיעור קומה. מנהיגים שיובילו את החברה האזרחית ואת מדינת ישראל אל עתיד שיהיה בטוח יותר כלכלית ובטחונית ויאפשרו לה לשגשג מתוך כוחה של אחדות ולא פילוג ושינאה. מתוך מצויינות של עשייה למען המטרה שלשמה הם נבחרו ולא ראיה צרה וסקטוריאלית.

---

Throughout the years, I have been following the professional journey of Amit Segal, starting from his early days as a journalist. Although I don’t always agree with his opinions and interpretations and don’t align with the political agenda he promotes, I have noticed that the way he conveys his message and interpretation is attention-grabbing, even among those who disagree with him. He is respectable, respectful, and accurate in a world where provocations, inaccuracies, and manipulations are rampant. Amit is aware of his biases and clear about the context within which he operates. Moreover, he often incorporates wit, humor, and a playful tone into his interpretation of charged issues, making him a neutralizing force that alleviates tension.

In 2021, he authored “The Story of Israeli Politics,” which provides a historical account of prime ministers’ decisions that shaped Israeli politics.

“In the book, Segal wrote with love about his favorite subject – however perverse – politics.”

The review written by Amit Salonim in Valla highlights an important point that needs attention. Since it is a non-fiction book, the author has some flexibility in interpreting the historical and political events described in the book. Therefore, it is crucial to note that although the facts remain undisputed, the author’s interpretation of those facts may not be completely objective. There may be biases, errors, or omissions, and the author may choose to highlight certain aspects while ignoring others.

I want to reference my favorite chapter, which is about Prime Minister Shamir.

Shamir, a man of the secret services, engaged in covert operations and took pains not to stand out in Israeli politics.

The chapter on Shamir requires attention, particularly due to the political turmoil that the State of Israel has faced in recent years. The situation is characterized by failed and impersonal politicians who fail to contribute to Israeli society beyond empty talk and lack of vision. Small-minded politicians often act from a narrow and sectoral perspective, disregarding the impact on civil society, which ultimately harms the resilience of Israeli society and creates divisions.

The failures of Israel’s political system are causing a national disaster. The failures are accumulating into a national, social, and economic disaster of the worst we have ever known. (Given the colossal disaster of Black October 7, 2023, I will remember it to the end of my life as Black October.) It’s worth reading Segal’s chapter on Yitzhak Shamir, whose actions, modesty, and political journey inspired Israeli society during this difficult time.

Excellence is not shameful, and quiet work not accompanied by press headlines is not a disgrace.

It is time for Israeli society to break from its old habits and choose leaders who possess good qualities. The public wants leaders who can lead civil society and the State of Israel to a safer and more prosperous future based on unity and not hatred. Leaders should be selected based on their skills and experience, not just their narrow interests or affiliations.