אני אמביוולנטית לגבי הספרים של גרוסמן. את חלקם אני אוהבת, ביחוד את ספרי הנוער שכתב כמו לדוגמא “מישהו לרוץ איתו” או “מומיק” וחלקם ממש לא. הספר הזה היה בסדר. על הגבול של לא אוהבת, אבל עדין היו בו חלקים שדיברו אליי.

דובל’ה גרינשטיין, בן לניצולי שואה, מעלה סטנדאפ במועדון נתנייתי לפני קהל מקומי. הקהל מצפה לערב משחרר ומענג, אבל הערב שמתחיל במקבץ בדיחות וירידות על הקהל הנתנייתי, מתדרדר מרגע לרגע ומבדיחות הולך הערב והופך לערב וידוי והתבזות בו רוב הצופים עוזבים את המופע.

דובל’ה מספר על ילדותו בירושלים, כדור שני לשואה, בבית שבו אב אלים ומכה ואם דיכאונית והוא משמש כמקור לבדיחות לבני גילו.

האירוע המכונן שבספר הוא אירוע נסיעתו עם שכבתו למחנה גדנ”ע בדרום משם הוא נקרא לחזור בדחיפות לירושלים להשתתף בלוויה של אביו או אימו, את זה הוא לא יודע.

בקהל, יושב חברו לילדות אבישי לזר, שופט בדימוס שאהובתו מתה מסרטן. הוא לא פגש בדובל’ה כבר כמה עשורים והוא לא מבין מדוע הוזמן למופע. כשדובל’ה מזמין אותו הוא מגבש לו הסבר האומר כי הוא מומחה בזיהוי אנשים ודובל’ה רוצה שהשופט המתמודד בכל יום עם אנשים שונים אותם הוא שופט, ישפוט גם אותו. ככל שהמופע מתקדם, אבישי שאמור להיות המראה השפויה של דובל’ה, מי שמספק את ההסבר ברטרוספקטיבה, מוצא עצמו מובך ונדהם למול התנהגותו של חבר ילדותו. הוא רוצה לעזוב את האולם אך נשאר במופע האיימים של דובל’ה.

במהלך ההופעה, דובל’ה הליצן העצוב משיל את החזות המתנשאת, האלימה והוולגרית ונותר במלוא עליבותו על הבמה עם סיפוריו על בית לא תפקודי וילדות טראומטית.

אחת מהבעיות שלי בספר היא הרעש והלהג שמסביב לדמותו של דובל’ה. גם דמותו של אבישי אינה מצליחה לאזן את התמונה. נדרשה לי סבלנות רבה כדי להתמודד עם השטיקים והטריקים של דובל’ה ואומנם הקטעים על ילדותו עצובים ומרגשים אבל התחושה הזו חולפת מהר, כאשר בסטייה חדה והרסנית הוא קופץ לבדיחה חסרת פואנטה או שופך מלל חסר תכלית על הקהל שלו ועל הקוראים.

סה”כ לא “בגוף אני מבינה” הבלתי נסבל, אבל גם לא “מומיק” המופתי. משהו שם באמצע.