ירושלים, 1972. עיר שתמיד נראית כאילו היא עומדת לגלות משהו על עצמה,
אבל ברגע האחרון שוכחת מה זה היה.
ערן, נער מתבגר, חי עם אביו בלבד.
אמו נעלמה מזמן ומשאירה אחריה רק מכתבים על נייר כחול,
מעט מדי בשביל אהבה, יותר מדי בשביל שקט.
במסגרת התנדבות בבית חולים הוא פוגש את דב גפונוב,
דמות אמיתית, כמעט אגדה.
הוא תרגם את עוטה עור הנמר של שוטה רוסתוולי
עוד כשהיה בגיאורגיה, רק מהאזנה לרדיו,
ועל הדרך התאהב בעברית כמו באישה שלא תענה לו לעולם.
כשהוא מופיע בספר, משהו קורה.
פתאום יש דופק. יש טקסטורה.
גפונוב שוכב חולה, שותק, וערן מגלה שהוא לא רק מתרגם,
הוא בעצם נמר כבוי, שנכלא בגוף אדם.
הרגעים ביניהם יפים באמת.
שם הספר נושם. שם הסופר נוגע.
אבל מהר מאוד מגיעים קווים אחרים. יותר מדי קווים.
חווה, נערה עם אם ניצולת שואה,
שמחניקה אותה באהבה חונקת כל־כך שאתה מריח את הברזל.
הקשר ביניהן מעניין, אבל הסיפור לא מצליח להכיל אותו.
במקום חיבור, נוצרת תחושת צפיפות.
ואז סשה.
ילד עולה, חטוף מבית ספר סובייטי, זורקים עליו אבנים, מילולית ומטאפורית.
הקטעים האלה נכתבו טוב, אבל נשמעים כאילו נפלו בטעות מספר אחר.
כאילו הסופר רצה לכתוב שלושה ספרים שונים ודחף אותם לכריכה אחת.
והכי חבל, כי מתחת לכל הרעש הזה מסתתרת פנינה קטנה ומדויקת:
יחסי אב ובן,
הגילויים של ערן,
והרגע שבו הוא מבין ששפה יכולה להיות אם שנייה.
אלה רגעים של כמעט־מופת.
פשוט צריך היה להעז למחוק את כל מה שמסביב.
נמר בירושלים הוא ספר טוב, עם לב במקום הנכון,
אבל הוא סוחב על גבו משקל עודף של סיפורים שלא נועדו לצעוד יחד.
ולמרות זאת, כשערן מביט בגפונוב ומקשיב לעברית שלו,
יש שם רגע שמחזיר נשימה.
ככה נראית ספרות כשהיא זוכרת על מה היא באמת מדברת:
לא על עלילה, אלא על היכולת של מילה אחת
לרפא שתיקה של דור שלם.
נמר בירושלים / אורן ולדמן
הוצאת שתיים, 2021, 302 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
