סיפור חניכה והתבגרות של ערן, נער בגיל העשרה, שאימו עזבה אותו ואת אביו ונעלמה כשהיה רק ילד צעיר. ערן לא יודע מה הנסיבות שהובילו לעזיתה של אימו, אבל אחת לתקופה הוא מקבל ממנה מכתב על נייר כחול אותו הוא נוצר.

השנה 1972, בירושלים. ערן מתלבט על עתידו המקצועי בתחום האמנות ובמסגרת בית הספר הוא נדרש להתנדב בבית חולים, שם הוא פוגש את דב גפונוב, דמות אמיתית, שתרגם את עוטה עור הנמר עוד לפני שעלה לארץ מגיאורגיה.

גפונוב הוא דמות מעניינת והחלקים שעוסקים בדמותו מרתקים: הוא למד עברית בעודו בגיאורגיה מהקשבה לרדיו. הוא תרגם את האפוס הגדול של רוסתוולי והוא עלה לארץ כשהוא בודד וחולה.

גפונוב שאותו ערן פוגש, הוא חולה ערירי, שאינו מתפקד, אינו יוצר קשר עם הסביבה ומתבצר במיטתו. כאשר נרקמת בינהם מערכת היחסים, הוא מגלה להפתעתו שגפונוב דובר עברית ושהוא תרגם את האפוס הגדול “עוטה עור הנמר” של שוטה רוסתוולי.

בבית החולים הוא גם פוגש את חווה, שמערכת יחסיה עם אימה מעורערים וסוערים. אימה ניצולת שואה שמתנכרת לה ואינה מוצאת לנכון לתמוך בה במהלך ההחלמה אלא בנקודות של שינוי. חווה חשה שהאם משתלטת על חייה ועל כל ישותה בתנהגותה. ערן מתאהב בחווה ומתפתחת בינהם מערכת יחסים עדינה ורגישה.

מערכת יחסים נוספת של ערן היא עם סשה, עולה מברית המועצות שהילדים המקובלים בכיתה מתעללים בו. התיאורים בחלקים הללו קשים ולא נעימים ולא הצלחתי להבין מה דחף את הסופר לשלב אותם בפרקי הספר.

הפריעו לי מספר דברים במהלך הקריאה: ראשית, יותר מידי קווי עלילה שלא נפגשים בספר קצר יחסית. המעברים בינהם לא היו חלקים.

שנית, לאורך כל הספר הרגשתי שערן מגיע לבית החולים עבור חווה ולא עבור גפונוב וזאת למרות שנרקמת בינהם מערכת יחסים.

הרגשתי שליבו הפועם של הספר טובע בקווי עלילה לא נדרשים. מערכת יחסיו של ערן עם אביו והגילויים שמגיעים בעקבות החלטתו ללמוד בבית הספר לאמנות הם מלאכת מחשבת.

פרקי הגילויים של ערן הם כמעט מופת וזה ממש פיספוס שלא חתכו כל מיני קווי עלילה מיותרים והידקו את הספר הזה.