מני פלג, אלמן טרי בן שישים, סוגר להפתעת ילדיו את העסק ויוצא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה. כעבור כמה חודשים בדרכים הוא נעלם בנסיבות לא ברורות, ובנו דורי נאלץ לצאת למסע חיפושים בעקבותיו.

בקצה אחר של הגלובוס – ענבר, מפיקת רדיו צעירה, שוהה בביקור קצר אצל אמהּ בברלין. רגע לפני שהיא עולה על הטיסה בחזרה לישראל ניצת בה רעיון: לא לחזור ארצה אל העבודה שלה ואל בן הזוג שלה, ולעלות על טיסה אחרת לגמרי.

וכך כל גיבורי הרומן עושים את דרכם אל המקום שהיה אמור להיות ארץ ישראל.

העובדה שהעתקתי את התקציר הספר ככתבו ולשונו אומרת הרבה על הספר ועל התחושות שלי כלפיו. “נוילנד” הוא לא ספר גרוע, הוא ספר עם עריכה גרועה וחוסר הכוונה משמעותית שאפילו קצוות העלילה המעניינים והראויים הולכים לאיבוד.

לולאי ידעתי שזה ספרו השלישי או הרביעי של אשכול נבו, היתי סבורה כי מדובר בספר ביכורים והבלגן הזה שנקרא “נוילנד”- על כל מגרעותיו- היה נסלח בעיניי. אבל, סופר בשל, שכבר פרסם כמה ספרים ועבד על הספר או בישל אותו 11 שנים – זה מאוד מאכזב.

כואב בעיניי הוא חוסר הפוקוס בעלילה, מה בדיוק אשכול נבו רוצה שתהיה העלילה העיקרית? החיפוש אחר האב האובד? המסע של מני? המסע של עינבר? המסע של דורי? המסע של לילי? האהבה של לילי? האכזבה של דורי? האובדן של חנה? מה קורה כאן, מי הן כל הדמויות האלה ולמה הן מבלבלות לקורא בשכל במשך 500 עמודים פלוס. ולהוסיף חטא על פשע ישנן עוד כמה דמויות כולל הדמות הבדיונית של נסיה שפשוט לא ברור בכלל מה חלקן בעלילה ולמה הן היו צריכות להיכתב בכלל.

מה המסר של כל העלילות האלה? שמלחמה היא כואבת? שיש בה פצועים שאף פעם לא מחלימים? שאהבה כואבת? שאנשים נפרדים? שיש דרך אחרת? שהרצל טעה? שרוטשילד צדק? מה? אני לא מצליחה להבין מכל העומס הזה עם מה נשאר הקורא ביד. גיבוב של מילים במיוחד בחלק נוילנד שאפילו אלטנוילנד לא מצליח להציל את הספר.

חבל.

הפרק הכי יפה בספר, בעיניי, הפרק שרק בשבילו שווה לקרוא את כל הגיבוב הזה, הוא הקטע שבו עינבר מספרת על יואבי ותיאור יום השבת והשיבעה. פרק חזק, ים צלול ובהיר בערפל חסר מיקוד שהוא הספר הזה.

---