מי מגדל כאן את הילדים

אתמול בלילה, כשהסירנה הלילית זעקה, ישבנו בממ"ד בעלי, הבן הגדול ואני. הכלב שלנו הצטנף על מיטת השדה ונמנם לו באושר גמור, כאילו אין מלחמות בעולם.

רגע לפני כן עוד קפץ לי פוסט של אחד העיתונאים, שכינה את המלחמה הזו "שאגת הפסיכים". יש בכינוי הזה הומור, תסכול אבל בעיקר אליבי. ברגע שקוראים להם "פסיכים", פוטרים אותם מאחריות. אם המציאות שלנו היא רק התקף פסיכוטי, אין טעם לשאול איך הגענו לכאן ומי חתום על התסריט.

​בעשר הדקות בממ"ד הסתכלתי על הילדים שלי. זה דור שחווה שנתיים של קורונה, שנתיים של מלחמה, ועכשיו עוד אפוקליפסה. אנחנו לא צריכים להתפלא שהם לא מחפשים יציבות, לא קונים את החלום של עבודה קבועה, משפחה, עתיד מסודר. הם לא חולמים בלילה על בורגנות. הם גילו את הסוד הגדול שלנו: יציבות היא סיפור שאנשים מבוגרים מספרים לעצמם כדי לישון בלילה. בשש שנים האחרונות הילדים האלה לומדים רק להחזיק מעמד. התודעה שלהם מתארגנת סביב ההישרדות של מחר בבוקר, והעתיד אצלם הוא לא תוכנית, הוא תקלה פוטנציאלית.

​המחשבות האלו התערבלו לי עם הספר "בשבילה היית נהר". חשבתי על הבן שברח מעיראק אחרי הפרהוד, עלה לארץ, הצטרף לאצ"ל ונהרג. חשבתי על האופן שבו מלחמות שוברות משפחות, משאירות אימהות שנשארות לחפש את הילד גם אחרי שאין מה לחפש עוד. במקרה של בשבילה היית נהר, האמא נאחזת ברעיון כמעט מיסטי: שאולי הנשמה של הילד עוד תתגלגל, שאולי איכשהו יהיה מפגש. זה קורע לב, אבל גם מאוד אנושי. כשאי אפשר להציל את הגוף, מחפשים דרך לא לאבד לגמרי את הקשר. יש קו כואב ואכזרי שמחבר בין האֵם הספרותית לבין האימהות של השנים האחרונות. לא אותו סיפור היסטורי, אבל אותו סירוב של הלב לקבל את הסופיות בתוך מציאות ששוב גובה את המחיר מהאנשים הפרטיים.

אבל האסון לא רק מייצר שבר פרטי. הוא מייצר גם התגבשות קולקטיבית. הפרהוד הפך את האבל לתביעה ואת השבר לכוח. הוא חיזק לאומיות, האיץ הגירה, דחף צעירים לתנועות מחתרת, ארגן מחדש את הרגש סביב בית, כוח, שייכות, נקמה, הגנה. האסון איננו רק בור. לפעמים הוא גם מנוע.

המלחמה שוברת לבבות פרטיים ובו זמנית מארגנת מחדש את הדמיון הלאומי. היא בונה אתוס על גב של אובדן, ומייצרת לאומיות שמאוהבת בכוח של עצמה.

​וזה מחלחל פנימה. הבן הקטן שלי, למשל, כבר לא תמיד נכנס לממ"ד. הוא לא מאמין שמשהו רע יקרה. הוא כבר לומד את השיעור שהמציאות הזו מלמדת: שהעולם שייך לחזקים, שרק עליונות ושליטה יביאו ביטחון. ובאותו רגע אני תופסת את עצמי חושבת, מי ילד את הילד הזה? וזו לא שאלה ביולוגית. מי מגדל כאן את הילדים? הבית, או מצב החירום? הספרים שעל המדף, או האזעקות שבחוץ? חברה שחיה שלוש שנים על סטרואידים של חירום כבר לא יודעת לתפקד בלעדיהם. היא לא צריכה שקט, היא צריכה מנה. קשה להיגמל מהאדרנלין. שפה של איום ותגובה הופכת לשפת אם.

מצב חירום ממושך לא רק שוחק. הוא גם ממכר. הוא נותן תחושת מטרה, היררכיה ברורה, חלוקה חדה בין טוב לרע, בין “אנחנו” ל“הם”. הוא מספק דרמה, משמעות, ותירוץ לדחות כל שאלה אחרת. וכשחברה מתרגלת לזה, קשה מאוד לשכנע אותה לחזור לחיים אפורים, סבלניים, מורכבים. קשה להיגמל מהחירום כי החירום כבר נהיה זהות.

​זה אולי הדבר הכי נוגה במלחמות. הן לא נגמרות כשהאש נפסקה. הן ממשיכות לחיות בתוך הילדים, בתוך המיתוסים שהן משאירות אחריהן. הן שוברות את האדם הפרטי ובאותה נשימה בונות את הסיפור הלאומי שידרוש את המלחמה הבאה. אנחנו כבר לא רק חיים תחת המלחמה; אנחנו מתחילים להידמות לה.