For English review, please scroll down.
יואב אבני הוא סופר שמנסה לשלב בין מציאות לפנטזיה, בין עלילה מסתורית לדמויות בעלות אופי ייחודי. בספר הזה, כמו בקודמיו, הוא מנסה להוביל את הקורא לתוך עולם שבו הדברים אינם כפי שהם נראים, כשהגיבור מוצא את עצמו מעורב במשהו גדול מהחיים – או לפחות אמור להיות כזה. בפועל, הביצוע לוקה בחסר.
איתמר, גיבור הספר, נולד למשפחה מבוססת וכל חייו נדחף להישגים שלא עניינו אותו. בגיל 35, הוא מחליט לעזוב את עולם ההייטק לטובת חיים רגועים, שקטים ומסודרים. הוא בוחר בעבודה אפרורית במשרד חקירות, שם הוא מצליח לבנות לעצמו שגרה חסרת הפתעות – עד שהבוס שלו נעלם.
איתמר לא מחפש ריגושים. הוא לא רוצה הרפתקאות ולא מעוניין לגלות תעלומות. אבל כשהיעלמותו של הבוס מטלטלת את עולמו הקטן, הוא נגרר, כמעט בעל כורחו, לתוך חקירה שלאט-לאט חושפת מציאות שונה לחלוטין מזו שהוא הכיר. אט אט, השקט והשלווה שעמל להשיג מתחילים להתערער, והוא נאחז בהם בכל כוחו – אבל לשווא.
הבעיה הגדולה היא שאיתמר פשוט דמות לא מעניינת. הוא לא יוזם, לא פועל, לא מתפתח. רוב הזמן הוא מתמרמר בשקט ומקווה שהכאוס שסביבו ייעלם מעצמו. בתיאוריה, גיבור שמסרב להיות גיבור יכול להיות מרתק – אבל בפועל, כשאפילו איאן, הזקן הבריטי המוזר שמלווה את הסיפור, מגלה יותר תעוזה ממנו, זה פשוט מתסכל.
לצדו של איתמר יש גלריה של דמויות: תשובה, עבריין שמונע מתאוות בצע ואלימות, נופר, אישה צעירה שמזכירה חתולת רחוב יותר מאשר דמות עגולה, ואיאן, זקן בריטי תימהוני שהקשר שלו לעלילה מתבהר רק בשליש האחרון של הספר. כולן, בלי יוצא מן הכלל, מרגישות כמו קריקטורות.
תשובה, למשל, לא מתנהג כמו דמות אמיתית אלא כמו אוסף מניירות של בריון סטריאוטיפי. שפה מחוספסת, אלימות לשם אלימות, ותחושת איום ריקה מתוכן. גם נופר, שמתחילה כעוזרת של תשובה ומסיימת כבת זוגו של איתמר, מרגישה שטוחה ומוגזמת. השפה המאונגלזת שלה, עם ה*"סיריאסלי"* החוזר ונשנה, רק מחזקת את חוסר האותנטיות שלה.
האלימות בספר היא אחת מנקודות החולשה הבולטות ביותר. זה לא מתח מדורג או איום סמוי – זה פשוט טבח חסר פרופורציות. דם, הרג המוני, תיאורים שנדמים כאילו מטרתם היחידה היא לזעזע. האלימות לא משרתת את העלילה, היא לא בונה מתח אמיתי, אלא רק מעיקה על הקריאה.
לכך נוסף גם מבנה מסורבל. בין הפרקים ישנם קטעי מעבר שנכתבים מנקודת מבט לא ברורה, של דמויות שטיבן מתבהר רק לקראת סוף הספר. זה אמור לייצר אווירה מסתורית, אבל בפועל זה בעיקר מבלבל. כשהעלילה גם ככה לא מספיק ממוקדת, קטעים כאלה רק מחמירים את תחושת חוסר הכיוון במקום להעשיר את הסיפור.
מבחינת כתיבה, אבני הוא סופר מיומן. הוא יודע לשחק עם השפה וליצור משפטים שנונים. הבעיה היא שהוא מתאמץ יותר מדי להיות מתוחכם, והתוצאה היא סגנון שקשה להתחבר אליו. במקום לתת לסיפור לזרום, הוא עמוס במטאפורות ובתיאורים שלא תמיד תורמים.
גם הקצב בעייתי. רגעים מסוימים נמרחים יתר על המידה, אחרים נדחסים בקצב בלתי סביר, ואין שיאים אמיתיים. אפילו כשהעלילה סוף סוף מתבהרת, זה מרגיש כמו החמצה – ניסיון להישאר מסתורי בכל מחיר, גם על חשבון סיפוק כלשהו לקורא.
לסיכום, "לחצות נהר פעמיים" הוא ספר עם רעיון מעניין, אך ביצוע מסורבל. האלימות המוגזמת, קטעי המעבר המתישים, והגיבור הפסיבי יוצרים חוויית קריאה מתסכלת. לא ספר גרוע, אבל גם לא כזה שייזכר לטובה.
לחצות נהר פעמיים/ יואב אבני
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2016, 368 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Yoav Avni is a writer who blends reality with fantasy, crafting a mysterious plot alongside unique characters. In this book, as in his previous works, he tries to immerse the reader in a world where nothing is as it appears, with the protagonist embroiled in something larger than life—or at least, that's the aim. However, the execution ultimately falls short.
The protagonist, Itamar, was born into a wealthy family and spent his life being pushed toward achievements he never genuinely desired. At 35, he leaves the high-tech world behind for a quiet, structured, and uneventful life. He takes a regular job at a private investigation office, successfully maintaining a predictable routine—until his boss suddenly disappears.
Itamar isn't looking for excitement. He doesn’t seek adventures, nor does he have any desire to uncover mysteries. However, when his boss’s disappearance shakes his carefully constructed world, he is reluctantly drawn into an investigation that gradually unveils a reality far from what he expected. Piece by piece, the tranquility he worked so hard to achieve crumbles, and he desperately clings to his limited world—only to realize that his efforts are futile.
The biggest issue is that Itamar is not an engaging character. He doesn’t take the initiative or fight back and fails to grow throughout the story. Instead, he mopes in silence, hoping the chaos around him will resolve. In theory, a reluctant protagonist could be an intriguing concept—but in practice, when even Ian, the eccentric old Brit in the story, is more proactive than he is, it becomes frustrating and uninteresting.
Alongside Itamar, the book presents a range of characters: Tshuva, a criminal fueled by greed and violence; Nofar, a street-smart young woman who resembles a stray cat more than a fully developed character; and Ian, an eccentric elderly British man whose connection to the plot only becomes apparent in the last third of the book. Unfortunately, they all come across as caricatures rather than genuine, complex figures.
Tshuva, for example, does not come across as a believable character but instead as a collection of stereotypical thug traits—coarse language, aggressive mannerisms, and a constant sense of menace. And he is not the only one. Nofar, who starts as Tshuva’s assistant and eventually becomes Itamar’s romantic partner, is equally superficial and frustrating. Her frequent use of 'seriously' in nearly every sentence and her anglicized speech only emphasize her lack of authenticity.
The book’s excessive violence is one of its most apparent weaknesses. It’s not about slow-burning tension or subtle threats—it’s all about sheer carnage. Mass killings, unnecessary slaughter, and an overwhelming sense of chaos detract from the plot rather than enhancing it.
Another structural issue is the intermittent interludes—chapters presented from vague, abstract perspectives of characters whose identities only become clear toward the end. This technique likely aims to add mystery but isn’t very clear in practice. Since the plot is already somewhat muddled and fails to generate genuine intrigue, these sections contribute to a sense of aimlessness rather than enriching the story.
Avni is undoubtedly a skilled writer. He has a strong command of language, crafts well-structured sentences, and knows how to infuse wit into his prose. However, he often tries too hard to appear clever, which makes the reading experience cumbersome. Instead of allowing the story to flow naturally, it becomes weighed down by unnecessary metaphors and descriptions.
The pacing is also problematic. Some scenes drag on endlessly, while others feel rushed, with no real climaxes. This is yet another issue with the book—it works so hard to remain cryptic that the payoff is underwhelming even when things finally start making sense.
In conclusion, Crossing a River Twice has an intriguing concept but flawed execution. The excessive violence, frustrating interludes, and passive protagonist result in a reading experience that feels more exhausting than engaging. It’s not a terrible book, but it isn’t memorable.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
