בשנת 1799, במהלך כיבושיו במזרח התיכון, ניסה נפוליאון בונפרטה, לכבוש גם את העיר עכו. הרצון לכבוש את העיר לא היה משולל כל הגיון, אבל למצור שהטיל ולנסיונותיו החוזרים והנשנים לא היה היגיון, בטח שלא היגיון צבאי.

עלא חליאל בנה סביב המצור והאירועים של אותה התקופה ספר קיצבי, מפעים, מדמם עד רצחני שבו משתלבות שתי דמויות מרכזיות: אחמד אל ג’אזר השליט האכזרי והרצחני של העיר ונפוליאון בונפרטה.

הספר מתחיל בכישלון נסיון התנקשות באל ג’אזר ומסתיים עם כביכול עזיבתו של אל ג’אזר את עכו כ- 10 ימים לאחר תום המצור והסתלקות הצרפתים.

הספר רצוף סצנות רוויות אלימות, אכזריות מדממת , מעשים קיצוניים של נקמה וענישה מזעזעת. מאידך הוא משובץ בקטעים שאין לי אלא לכנותם תיאורי חרמנות גברית ותאווה מינית משולחת רסן. שני הקצוות האלה של הספר כל כך קיצוניים ובוטים, שהם מחזיקים את הקורא על קצה האצבעות.

בין לבין, הפסיכולוגיה של המצור והתוצאות שלה על אנשים העיר ועל השליט והסובבים אותו. תיאורי הדינמיקה בין אנשי החצר השונים של אל ג’אזר ובין עצמם, ובינו ובין אנשי אמונו, ועליהם תיאורי הפוליטיקה של אותה התקופה והיחסים בין הדתות, מוסיפים עומק לספר שאחרת היה מתנועע כמטוטלת בין רצח מזוויע אחד למשנהו ותיאורי זימה (באספקט הזה חלק מתיאורי התאווה והזימה גרמו לי לחלחלה לא פחותה מתיאורי הענישה והעינויים. לדוגמא הקטע שבו כביכול נפוליאון כותב לג’וזפין עד כמה הוא מתגעגע להריח את בית השחי שלה – אלוהים פשוט תהרגו אותי ודי 🙈).

הספר לא לבעלי קיבה רגישה או לב חלש, תיאורי העינויים בוטים וישירים אין בהם טיפת רחמים. אכזריות לשמה.
מצד שני, הספר מעניין, קצבי וכשלא עוקרים לאף אחד שום איבר וכשנפוליאון לא עסוק בלדמיין כיצד הוא מריח את רגליה של ג’וזפין כשהיא מסירה את נעליה, הוא גם מרתק.

---