אהבתי את העטיפה היפה והאסטתית שמרמזת על האסטתיות של הכתיבה ושל המבנה. חבל שהעלילה לא מקיימת את ההבטחה שגלומה בעטיפה. עלילה שלא מחדשת דבר ופחות בגלל התכנים שאם כבר הם עצורים, לא פורצים.

העלילה מתארת את התלקחות הרומאן בין סופר מבוגר לסטודנטית צעירה. הפיכתו לסיפור של תלות היא בו והוא בנעורים ובחיות שלה, וברקע הרצון שלה לקבל ממנו יותר ואי יכולתו לתת לה גם בגלל שהוא נשוי ואישתו בהריון, גם בגלל אופיו שמאבד עיניין בנשים איתן הוא מבלה.

ולאחר שנים, שהעזה להפנות גב ולהמשיך בחייה, היא רואה אותו בטלביזיה ואז גם נפגשת איתו בכנס סופרים בארה”ב. מה נותר מאותה אהבה ואותה תשוקה שכילתה את ימיה?

הספר כתוב במקטעים קצרים, שהיה ניתן לקצר אותם אפילו עוד יותר אם היו חוסכים את החזרות הרבות והדימויים שמציפים את הקורא:

“אני צופה בך בשקט, כמו מרגלת, עוקבת אחר הצלחתך. אתה מצבה, אתה גלעד, אתה פוסטר, מטאור בתנופה…”

עוד אחד –

“כל כך רחוק התפזרת ממני, כמעט בשאגה, הפכת לנקודה מלוכלכת ריס על עדשה”.

כמובן הדימויים יפים, פואטים וליריים, אבל אחרי זמן מה הסיגנון הזה שבו חייבים להדגיש הכל כל הזמן לקורא שמא ופן לא יבין, הופך למעיק, שבלוני ומשטח את הדימויים שגם כך חלקם בנאליים:

“מרטיני וג’ין מתערבבים בנקישה
זית נופל אל התחתית
בידיך
סטודנטית עירומה.”

אני לא סופרת דגולה ולא מתיימרת להיות, אבל לא ניתן היה למצוא דימוי יותר חיי, יותר יצירתי למפגש המיני שנולד משתיית המרטיני?

הקשבתי לג’וי ריגר שנתנה ביצוע מצויין באודיו של עברית.