סקירה זו כוללת ספויילרים קטלניים לעלילה. מומלץ לא לקרוא אותה אם רוצים שהחוויה מהספר תישמר.
"כפרה" הוא סיפורה של האמת וגלגוליה. הוא מתחיל כסיפורה של מערכת יחסים בתוך המשולש שצלעותיו הן: בראיוני, סיסיליה (אחותה) ורובי ומסתיים כסיפור המחפש אחר משמעותה של האמת.
הספר בנוי מארבע חלקים: החלק הראשון הוא סיפור המסגרת המאפשר לקורא לקבל מושג על השחקנים במערכה, על הנסיבות ועל הסיטואציה. ביום אחד קריטי בחיי הדמויות רואה בראיוני את רובי ואת אחותה סיסיליה בסיטואציה מסוימת. מאחר והיא בת 12 היא מסיקה מסקנות נמהרות וכאשר ההזדמנות נקרית על דרכה היא מקבלת החלטה ומממשת אותה. בסוף החלק הראשון הדמויות יוצאות למסען לאחר שבראיוני קיבלה וממשה את החלטתה.
במרכזם של החלקים הבאים, עומדות דמויות שונות, כאשר אנחנו צופים בהמשך חיהן לאחר החלטתה של בראיוני. החלק הרביעי מהווה גם את השער הנועל של סיפור המסגרת.
מכאן ספויילרים רציניים:
אני חייבת להתוודות, כי כשקראתי את הספר הרגשתי שכל הקטע האחרון, בו רובי יוצא מהחדר ומתעמת עם בראיוני נראה לי כל כך תלוש שהייתי מופתעת ובלתי מרוצה בעליל. למעשה לדעתי, הופעתו של רובי בחלק השלישי לא משכנעת ונראית כאילו הוא רוח שיוצאת מהצללים. אם קוראים בעיון את סוף החלק השני מבינים שהוא מת. המחבר לא חוסך בתיאורים ורמזים לעובדה זו. ולפחות עבורי בחלק השני, החלק של רובי נגמר והסיפור שלו תם.
מאידך, המחבר בחר בחלק האחרון של הפרק השלישי, להשיב את לחיים : רובי יוצא מהחדר הפנימי ומתקיים מעין עימות בין בראיוני לרובי. העימות הזה קודם כל הצליח לבלבל אותי. לא הצלחתי למקם אותו מבחינת פרקי הזמן, מה גם שהיה ברור מהפרק השני שרובי פצוע כל כך קשה שנניח והוא שרד והגיע לאנגליה, לא הבנתי איך הוא כבר הבריא. מצד שני כל העימות עם סיסיליה לא מגיע למיצוי הולם. ההחלטה של הסופר לאחד את הזוג האבוד לאחר 5 שנים של פרידה, כשברקע מתנהלת מלחמת העולם השניה נראית תמוהה ואפילו לוקה ברומנטיציזם מוגזם. ברי לכולם כי גם כאשר קיימת אהבה, פרידה למשך זמן של 5 שנים משאירה טעם של נוסטלגיה ונוסטלגיה בלבד. במיוחד לנוכח הסיטואציה בה עומדות הדמויות, נראה לי בלתי אפשרי לחזור אחורה בזמן, ואני חושבת שגם הדמות המרכזית בראיוני מודעת לכך והיא גם אומרת את זה בחלק של רובי.
מאידך, זה נראה תמים להאמין שסיסיליה לא פגשה אף גבר לאחר שרובי הלך לכלא ובכלל להאמין שהיא נשארה נאמנה לו. הרי היא היתה בת 16 שזה קרה. היא נסעה ללונדון (הביג סיטי) אם אתם שואלים אותי, במבחן הזמן האהבה הולכת ומה שנשאר זה הזכרונות, הידידות והקשר בין בני הזוג. לסיסיליה לא היה אף אחד מאלה ברור לי לחלוטין שאם היה מה שהו הוא היה איזה הערכה ולא יותר מכך.
ההחלטה של הסופר שהכפרה תופיע בדמות איחוד ולא מתוך התעמתות של בראיוני עם המעשה שעשתה והשפעותיו על המציאות האנושית שסובבת אותה, נראתה לי כבריחה. על בראיוני היה להתעמת עם הכאב של אחותה כאדם, להתעמת עם ההרס של חיי אדם אחר. מתוך הבנה שלה את המצוקה של האדם האחר ולא רק בקונטקסט של אהבה, ומה שאבד בדרך לאהבה זו.
לטעמי הבחירה של הסופר פוגמת באמינות של הספר באופן קיצוני ומעמידה את העלילה על סף שבר של אי עקביות וקוהרנטיות. אבל הסופר מצליח להימלט מהשבר בצורה אלגנטית ומכפר על כך בחלק האחרון של הספר.
מה שכן, אחרי שקראתי את החלק הרביעי, הבנתי את הרצון של בראיוני לקתרזיס בדמות דו שיח המלבן את הדברים עם רובי וסיסליה. השיטה נהוגה בספרות וגם בקולנוע (אם זכור לכם הסרט עם דמי מור משהו על רוחות…) היא לייצר דו שיח ואפילו בדיוני. למרות שעקרונות הצדק הטבעי חייבו שבאופן ספציפי, בראיוני, פול מרשל ולולה ימותו ולא אלה שהכי נפגעו, ההבנה שצדיק ורע לו רשע וטוב לו, לא פוגמת במהות האמיתי של הספר והיא דיון בעקרונות הצדק וספציפית היכולת שלנו לכפר על מעשים שעשינו במבחן הזמן וההיסטוריה.
מה שמזכיר לי, ביהדות קיים הויכוח האם ראש השנה הוא סמל לתחילת שנה (במובן מחיקה של העבר והתחלה חדשה) או שמא יש לראות בראש השנה חוליה מקשרת וכסימן להמשכיות מעגלית. אלה המצדדים בגישה השניה תומכים בה דווקא משום שתפיסה מעגלית של הזמן, מאפשרת מימוש עקרונות הצדק והיסטורית נותנים הזדמנות "לכפר" על החטאים שנעשו בתקופה קודמת.
בראיוני , לא הצליחה לכפר. זה היה ברור מטבע המעשה שהיה כל כך ארצי, עוולה שאינה ברת תיקון. העונש שלה בא בדמות עינוי עצמי לאורך השנים של זיכרון וידיעה של החטא. עקרונות הצדק נראים כמתעתעים ומתעוותים ללמדנו, שצדק הוא לא תמיד מה שאנחנו חושבים.
יתכן, שהמוות של הזוג המאוהב הוא מימוש הצדק העליון לנוכח אי יכולתם ואי יכולתם של השותפים לקשר לתקן את העיוות שעשתה בראיוני. אגב, היה ברור כי פול מרשל הוא זה שאנס את לולה (לאור תיאורי השריטות על הלחי שלו). מה שמוביל לשאלה איזה עקרון צדק השפיע ושיחק על החיים של הזוג המפורסם? רק למחבר פיתרונים, אבל ניחוש על מה שהוא חושב כפיתרון יאה לסוגיה הזו היא דווקא אימרתה של בראיוני והתחושה שהם קיבלו את המגיע להם: אחד את השני.
בסיכום, אהבתי את הספר על תיאוריו שלעיתים נראה שאינם עוצרים.
כפרה/ איאן מקיואן
הוצאת עם עובד, 2002, 413 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
