“באחד הימים שלחה אותי הרוזנת למסור מכתב ״דחוף״ לאדון המהולל. הוא נתן לי את התשובה במו ידיו, ואז אזרתי אומץ להציג בפניו את השאלה שייסרה אותי, אם כי ייחסתי לחברתי את הסיפור המביך והמעורפל הזה. מסייה פול בורז’ה שאל אותי:
״מי זאת החברה שלך? מאנשי העם? ענייה, אני מניח?״
״משרתת כמוני, אדון מהולל.״
מסייה בורז’ה חייך חיוך מתנשא ושרבב את שפתיו בבוז. אח, לכל הרוחות! הוא לא אוהב עניים.
״אני לא מתעסק עם הנפשות האלה,״ אמר. ״אלה נפשות קטנות מדי. הן בעצם אפילו לא נפשות. הן מחוץ לתחום הפסיכולוגיה שלי.״
כך הבנתי שבסביבה שלו אדם מתחיל להיחשב נפש רק כשיש לו הכנסה של מאה אלף פרנק.”
סלסטין, בת לאב מלח שנהרג ואם מכה ומתעללת, אומצה ע”י נזירות שהמנזר שלהן שימש גם כסוכנות תיווך להעסקת משרתים וגם עסק בניצול הבנות לעבודות בזויות. לאחר שהגיעה למסקנה כי היא רק מנוצלת, יצאה מהמנזר והועסקה בבתים שונים, כמשרתת בבתיהם של אצילים ועשירים בצרפת של המאה ה19.
סלסטין היפה, חדה, אינטיליגנטית, בעלת תפיסה בהירה של המציאות ובעלת ביקורת עצמית, כותבת יומן בו היא מתעדת במשך כחודשיים את חייה בהווה בתקופת עבודתה אצל משפחת לאנלר ובעבר בבתים שונים.
משפחת לאנלר מתגוררת בבית אפל ומנוכר המכונה המינזר. אם המשפחה מנהלת את הבית במשטר צנע שמרני ואב המשפחה הוא צל של גבר שמידי פעם מנסה להכניס את סלסטין למיטתו אולם מפחד אישתו נסוג מכוונותיו.
בניגוד לחייה בפאריז, דבר לא קורה בכפר, סלסטין מוצאת את עצמה משועממת ובחברת משרתות וזבניות רכלניות ורעות. סלסטין שאינה מוצאת את עצמה בין הדמויות הללו, מתעדת ביומנה את הצביעות, הנבזות ואת פערי המעמדות בין בעלי הבתים והמשרתים. היא מתארת את השררה, ההפקרות, והסיאוב שבקרבם ומאידך את המתחים והאינטראקציות בין המשרתים שגם בינהם קיימים מעמדות.
הספר כתוב בחינניות רבה, יחד עם זאת לקח לי זמן להיכנס לעלילה ומאידך העלילה כמעט אינה עוברת שינוי ואינה מפתיעה: סלסטין מגיעה לבית חדש, האישה נוקשה או נחמדה זה תלוי במניעים שלה, הגבר פלרטטן ומנסה להכניס אותה למיטתו. לרוב סלסטין אינה טיפשה מספיק כדי להיענות והיא לא מצטערת שהיא מוותרת על התענוגות והמנעמים המוצעים לה כי היא יודעת את המחיר הכרוך בהם. קיימים מקרים מסויימים בהם היא נופלת לפיתוי וגם מתחרטת אבל לא מתוך מוסרניות אלא מתוך שיקולים פרגמטיים.
סלסטין אינה צנועה ומתחסדת, היא אוהבת סקס והיא אוהבת גברים נאים. היא רק מתעבת את היחס המשפיל והמבזה למשרתות המוחזקות לעיתים כזונות.
מעבר לתיאורי הניצול המחפיר, לאורך כל הספר מסתבר כי סלסטין עוזבת את מקומות העבודה השונים גם כשלכאורה המקום עשי לספק לה הטבות ומנעמים שונים. לטעמי, סלסטין החייה והצבעונית מאבדת לאורך הספר את החיוניות שלה בשל הסיפורים השונים שבהם מוטיבים חוזרים ונשנים.
היומן מתועד לאורך חודשיים כי בסוף התקופה ממתינה לקורא הפתעה.
יומנה של משרתת/ אוקטב מירבו
מודן, תשע נשמות, 2017, 387 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
חוצפנית #
לדף הסידרה –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
