For English review, please scroll down.
יש ספרים שמתחילים בחיוך קטן ונגמרים באנחת הזדהות. יומנה של גברת כפרית של א"מ דלאפילד הוא בדיוק כזה: רומן אנגלי משנת 1930, שנכתב לפני כמעט מאה שנה, ועדיין מצליח להיות מצחיק, עוקצני, ומפתיע ברלוונטיות שלו.
הגיבורה האנונימית, עקרת בית אנגלית מהמעמד הבינוני-גבוה, עם בעל נרגן, ילדים רגילים לגמרי, וטבחית שלא סובלת אותה, מנסה לנהל חיים "מהוגנים" בכפר קטן בזמן שבית, כסף ועצבים הולכים ואוזלים בקצב דומה. היא מתעדת הכול ביומנה, בטון יבש ומפוכח, בלי שמץ דרמה, אבל עם עין חדה ואירוניה נדירה.
בין משפט קצרצר על גרביים שלא נשטפו ובין הערה על השכנה הליידית המתנשאת, מצטיירת דמות שהיא הרבה יותר מסתם “גברת כפרית”: היא חכמה, עוקצנית, קצת מרירה, ובעיקר מודעת לגיחוך שבכל מה שסביבה.
" בגלל ההצטננות המתמשכת והשיעולים נשארתי בבית בלי אהדה רבה מצד רוברט, גלדיס והטבחית — שתי האחרונות נדבקו ממני. מדמואזל הרחיקה ממני את ויקי, אבל הראתה אהדה והביאה את ויקי לחלון הטרקלין, ומשם תקשרה איתי הילדה במחוות מוגזמות, כאילו לקיתי בדֶבר"
כן, מי שמחפש עלילה סוערת לא ימצא אותה כאן. אבל מי שנהנה מתצפית חדה על האבסורד שבחיים הבורגניים, יקבל פנינים של הומור אנגלי אמיתי. ההערות הסרקסטיות שלה הן תענוג. לא צחוק מתגלגל, אלא חיוך שמתחיל בזווית הפה ומסתיים בהנהון של “וואלה, ככה זה גם היום”.
הספר משקף עולם שנעלם מזמן: משרתות, גברות, שיחות תה מתישות, ומעמדות חברתיים שנשמרים באדיקות, אבל גם עולם שכולנו מכירים. הרצון להיראות טוב, להיראות “בסדר”, להחזיק את הכול יחד כשבעצם הכול מתפרק מבפנים.
היומן כולו כתוב בזמן הווה, מה שנותן תחושת מיידיות, כאילו אנחנו קוראים מחשבות בזמן אמת. זה לא סתם גימיק סגנוני; זו הדרך של דלאפילד ללכוד את תודעתה המשתנה של האישה האנגלייה, עוד לפני שווירג'יניה וולף עשתה מזה אידיאולוגיה.
מי שקורא בין השורות יגלה ספר פמיניסטי יותר מכפי שהוא נראה. מאחורי התלונות על הכובע החדש והילדים שלא מצטיינים, מסתתרת ביקורת חדה על מצב האישה: על הנורמות, על הציפיות, על העומס. דלאפילד מצליחה לכתוב על זה בלי הטפות, רק עם שורה אחת שנונה ומדויקת בכל פעם.
זה ספר שמוכיח שאירוניה, כשנעשית היטב, מזדקנת לאט יותר מכל דבר אחר.
יומנה של גברת כפרית/ א"מ דלאפילד
הוצאת תשע נשמות, 2023, 192 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Some books start with a smile and end with a sigh of recognition. The Diary of a Provincial Lady is one of them: sharp, witty, and surprisingly relevant despite being written nearly a century ago.
The anonymous protagonist, a middle-class English housewife juggling a grumpy husband, ordinary children, and a temperamental cook, documents her daily life in a tone so dry it could rival the best gin in Devon.
Through her short, ironic notes, she captures the comedy of social pretense, domestic chaos, and the quiet absurdities of respectability.
Delafield doesn’t shout her feminism; she writes it with eyebrow-raised elegance. Beneath the gossip, teacups, and financial worries lies a sharp critique of gender expectations and the silent frustrations of middle-class womanhood.
It’s not just funny, it’s painfully true, and that’s what makes it timeless.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
