סיפורם של שני מכרים מהילדות: ירמיהו בן חלקיהו ומתניה בן יאשיהו שבעתיד יקרא צידקיהו. האחד נוחתת עליו רוח הנבואה והוא מתנבא על חורבן ירושלים בתקופת נבוכדנצר. השני בן מלך שנאלץ לקבל את המלוכה לאחר מות אביו ואחיו.

הסיפור מתרחש בסוף בית ראשון, הממלכות השולטות באזור הן בבל ומצרים ובינהם נקרע המלך המכהן יהויקים.

ירושלים של סוף בית ראשון היא עיר מודרנית. הרכבת הקלה היא הבמה של נביאי האמת והשקר שמשתמשים בה כאילו היתה כיכר הנואמים בהייד פארק. השלטון המלוכני אינו שונה מהותית מכל שלטון מוכר בן ימנו ובעיקר בורשטיין מתאר את ההתדרדרות המוסרית שמתרחשת בקרב מנהיגי העם, ההסתאבות הפוליטית והשוחד שמובילים לתוצאות טראגיות אותן מנבא ירמיהו.

ירמיהו, משורר שבתחילת הספר עורך ביקור נימוסים אצל המבקר הספרותי של התקופה, הולך ושוקע במסכת נבואות אפוקליפטיות וטראגיות שכאמור נופלות על אוזן ערלה. התחרות שלו עם מתניהו, בזירת השירה והספרות וניסיונו העקר לכבוש את ליבה של מי שבעתיד תהיה אישתו של מתניהו מצביעים על אין אונות וחדלון. אבל אלה לא מוגבלים רק אליו: מתניהו שבתחילה נראה כמי שיש לו סיכוי אמיתי להצלחה, מאבד את דרכו במגדלי הולילנד ובניתוק של מהעם, ממשפחתו ומחבריו.

הספר מחולק ל 3 חלקים עיקריים החלק הראשון שעוסק בירמיהו, בהיסטוריה האישית שלו ובהפיכתו לנביא, הוא הטוב ביותר בעיניי ולו כל הספר היה ברמה הזו הוא היה מקבל ממני 5 כוכבים.

אבל בחלקים הבאים הספר שוקע והעלילה איתה ומה שבתחילה נתפס כגאונות מילולית הופך למעייף, נסחב וחסר פואנטה. את סוף העלילה כולנו מכירים וההתחכמויות הלשוניות והתמטיות פשוט עייפו אותי.

אולי גם הסופר התעייף מעצמו כי החלק האחרון הכי פחות קוהרנטי והכי פחות מוצלח מבחינה סיפורית.