קניתי את הספר כי נמשכתי לשם המיוחד, שעוסק במרחבים המודרניים ובקשר שלהם לפרט.

לאמר שהספר סיפק את ההבטחה הגלומה בשם שלו, יהיה שקר גס ובוטה. המסה השלישית “קניון” סיפקה צל חיוור של עונג, ולו רק בגלל שהיא דנה בדימוי הקניון במרחבים הספרותיים וגירתה אותי ללכת לחפש את הספרים המדוברים.

---

הסיפור הראשון, “חללים”, לטעמי אופיין בהיותו פושר.

מדובר בסיפור מאת עדי שורק, המתארת את המפגשים של מעצבת עם הפועלים העובדים בקניון עזריאלי לפני פתיחתו ועם בעלות בית של וילות אותן היא מעצבת.

המעצבת, מדמה את החלל המודרני של הקניון כמרחב שמגדיר את המפגש שלה עם האחר, הפועלים הערביים וכמרחב המגדיר את הישראליות ערב מאורעות אוקטובר 2000. בין מפגש אחד לשני, היא מעמתת את האחר שניבט אלינו מהפועל הערבי עם האחר הניבט אלינו דרך חווית המפגש שלה עם שלושת בעלות הבית.

לדעתי המסר החברתי מובלע מידי, טריוואלי מידי ובימים אלה של קסאמים גם מתייתר. הרי עדי שורק לא רוצה לאמר בקול ברור וחד, שאנחנו הישראלים הנאורים והדמוקרטים צריכים לתת לפועלים הפלסטינאים את זכות התיור והסיור בעזריאלי, גם אם הם בנו אותו? נכון?

---

המסה השניה, “שדות תעופה” מאת עידן צבעוני, מכריכת הספר, מאפשרת הצצה אל ההוויה המערבית החוגגת את שיכרונה דרך סרטי קולנוע הוליוודים ושדות תעופה.

רוצה לאמר, כי המחשבה על שדות תעופה ומטוסים והפונקציה שהם ממלאים בחיינו, מעודדת את עידן צבעוני לתרגיל מודרך בזרימה אסוציאטיבית במרחבי העולם הקולנועי ולהמשלת שדות התעופה והמטוסים לחברה האנושית ותחלואיה.

יסלח לי מר צבעוני, אבל הוא פשוט הביא את זה על עצמו, מזמן לא נתקלתי בכתיבה פלצנית חסרת מובן ומיקוד כמו במסה “שדות תעופה”.

אם מישהו יוכל להסביר לי את הסיפא של משפט המפתח הבא, אודה לו מאוד-

“במובן זה, האידיאולוגיה מתפקדת כמו המסמן האלוהי, הנעדר הנוכח של ההיסטוריה, שכן כמו האלוהים לאחר אושוויץ סימן את נחיצותו ואת תחייתו המזהרת.”

עד כאן הבנתי מצויין למה הוא מתכוון, את החלק הבא פשוט לא הצלחתי להבין –

“זה לא קשור לאמונה כזו או אחרת או לשאלה רציונליסטית- פוזטיביסטית – מדובר בג`סטה רטורית אלמנטרית” “אלוהים עזור לי”. ובכן אלוהים כגסטה- רטורית- קדמונית -טרנס -לשונית- טרום -אדיפלית פשוט נמצא שם וכזו היא גם האידיאולוגיה: היא נמצאת שם, מתפקדת כמו שדה תעופה – 24 שעות ביממה.” (40)

מכאן, רבותי זה רק יחמיר, והקשר האסוציאטיבי הקלוש ניתק.

כך כשהוא גרס בנחרצות “לכן שדה התעופה הוא גם תמיד מחנה ריכוז…” (64) או “אושוויץ היא האינקרנציה בבשר של המין האנושי דרך המכונה” (66) הגעתי למסקנה שמדובר בכתיבה פסאודו חתרנית, שחותרת למעשה בטימטום חושים שאופייני לאנשים מתחכמים, תחת עצמה ומשאירה את הקורא בלי שום תובנה ממשית בידיו.

זה לא כל כך נורא להישאר בלי שום תובנה, ישנם עשרות ספרים שקראתי ולא נשארתי עם שום תובנה. אבל במסות שהקורא חש בעצמותיו שזו היומרה שלהן, כדאי להקפיד שלא יקרה מה שקרה לי, כשבסופו של דבר שאלתי את עצמי מה הקשר בין מחט (שדות תעופה ומטוסים) לתחת (סרטים שלרובם יש קשר קלוש לשדות תעופה ואושוויץ).

---

המסה האחרונה בספר, “קניון” מאת דר’ עודד מנדה-לוי, מהווה סיור מודרך לסיפורים וספרים הקשורים לחוויה האורבנית-צרכנית, הקניון.

לטעמי זו היתה המסה הטובה בספר והיא העניקה טעימות מגוונות ומעוררות לבלוטות הטעם הספרותיות תוך שהוא חולף על נקודות ציון כמו “סוגרים את הים” ליהודית קציר, “דיוניסוס בסנטר” לתמר ברגר, “המערה” לסאראמגו ולבסוף המחזה הסוריאליסטי “לילה בקניון” לאורלי קסטל-בלום.

באמנות מותח עודד מנדל-לוי קווים שקופים אך ברורים בין העולמות הטוטאליים שבהם צללי העולם האמיתי משתקפים בקניון.

לא קראתי אף לא אחד מהם, אבל המסה השאירה בי רצון עז להגיע אליהם ובהקדם.

---

לסיכום, לא כל הגיג צריך לפרסם.

המסה השלישית עושה את הרכישה ב- 19.90 לשווה את הקניה.

בוודאי עוד אחזור אל המסה לאחר שאקרא את הספרים שמהווים אבני דרך.

אבל, בהחלט אם לא מפעמת בכם חדוות גילוי הקשרים הגלויים והנסתרים, הרעיוניים והקונקרטיים שמאפשרת המסה הזו, אין שום סיבה לרוץ ולחפש את הספר.