ספר שכולל תיאורים קשים, לא שיגרתי בז’אנר ואני לא יודעת אם בכלל הוא מתאים לקוראות בז’אנר. הדירוג שלו בעיניי נע בין 2.5 כוכבים ל 3.

“חירות” הוא רומן בדיוני המתאר את העולם לאחר מלחמה שגרמה להתפרקות ארה”ב ולהקמת עולם תחתון, שבו נכלאו פושעים או סתם אנשים שעל לא עוול בכפם נמצאו אשמים בפשע שלא ביצעו.

גרייס נכלאה בעולם התחתון בגיל 12, לאחר מעשה של טעות. היא מאומצת ע”י אישה שמסייעת לה ובבוא העת נמלטת יחד עם אינק, אחד ממנהיגי המורדים שפרש עליה את חסותו. כל הקטע הזה של חייה וההיסטוריה של גרייס בעולם התחתון, לא לגמרי מוסברים בספר והם מהווים סוג של אי נוחות כי הקורא לומד עליהם משברי זיכרונות שלא מצליחים להתאחד להיסטוריה קוהרנטית.

אינק וגרייס מצטרפים למושבה המשוחררת ” חירות”. כשהיא בת 18 או 19 היא חווה משבר עם אינק והוא מתחיל להתרחק ממנה מה שמאוד כואב לגרייס וכנראה זו הסיבה שהסופרת מקדישה לכך כל כך הרבה מלל.

ואז, על המושבה משתלטים אח ואחות, מטורפים – ג’בדיה וג’יזבת – וחייהם של תושבי חירות הופכים להיגנום. חירות מנותקת ולתושבים אין מפלט מהכלא החדש שלהם

הסופרת עושה מאמץ כביר להשחית כל חלקה אנושית בחיים תחת שילטונם של ג’בדיה וג’יזבת. תיאורים קשים של נשמות מכוערות ומחוללות. ג’בדיה מיד שם עינו על גרייס, בזמן שג’יזבת חומדת לעצמה את אינק מה שמשיג את התוצאה ההפוכה ומקרב בין אינק לגרייס בצורות שגרייס רק יכלה לחלום עליהן.

לצד תיאורי זוועה מהחיים ב”חירות” לאחר הפלישה, הסופרת משקיעה מאמץ בלתי נדלה בתיאור הדינמיקה של היחסים בין אינק לגרייס, גם כאן לטעמי היא לא נוחלת הצלחה גדולה.

הניסיון למצב את הדמות של גרייס כדמות חזקה שפועלת לצידו של אינק במרד נגד ג’בדיה ואחותו נוחל כישלון חרוץ וחבל שהסופרת בכלל הלכה לכיוון הזה כי הוא הותיר בי תחושת חמיצות

השילוב בין רומנטיקה לדיסאוטופיה יכול להיות מוצלח אבל בספר הזה הסופרת לא מצאה לדעתי את האיזון הנכון והוא היה מאוד בינוני לטעמי.