כילידת שנת 1972, אני זוכרת את התקופות בהם היו משדרים ביום העצמאות את מציצים ואת גבעת חלפון אינה עונה.

בערפל שאופף את ילדותי המוקדמת אני זוכרת תקופות שבהם הורי היו עורכים מסיבות ותקליטי הוניל היו מנגנים את הביטלס, המודי בלוז, הדורס ועוד להקות טובות וידועות. אני זוכרת אותנו מסתובבות בפיג’מות וכאן הזיכרון שלי די נגמר.

כשאני מפשפשת בזיכרוני החגיגות האלה נגמרו לקראת סוף שנות ה 70 כשאני ואחותי עשינו את צעדנו הראשונים בבית הספר. הן הוחלפו במשחקי רמי קוב משמימים ולבסוף גם דילגו עלינו.

יונתן גפן החזירו אותי באיבחה לתקופה ההיא. הכתיבה שלו כל כך מענגת ושואבת ולמרות המילים הקשות והנוראיות ששפך על אורי זוהר (בצדק או שלא בצדק אי אפשר לדעת מה היה בינהם) יש בספר איכות מהפנטת שדוחפת את הקורא להמשיך קדימה.

יונתן גפן מתאר את התקופה שלאחר שיחרורו מצהל עת היגר מנהלל לעיר הגדולה תל אביב בכדי להיות סוף סוף למה שאימו תמיד יחלה לו – משורר.

כל זה הפעים אותי עד כדי התרגשות כשגילית שפעם בשנות ה 70, להיות משורר נחשב למשהו ומישהו אליו יחלו אימהות עבריות.

יהונתן גפן מגיע לעיר הגדולה ומתחכך בשועי עולם.

בכנות היה בי שמץ של קינאה בלתי מוסווית כשקראתי על חברותו עם אריק איינשטיין, שלום חנוך, יענקלה רוטבליט, עמוס קינן. הוא עצמו בן למשפחה שזכויות רבות לה בתרבות ובהיסטריה הישראלית כך שכשהוא מדבר על בני משפחתו כמו אסי דיין, על משה דיין ובכלל על בני משפחתו המורחבת ומערב את זה עם דמויות ידועות מאותה התקופה, זה מעלה ניחוח נוסטלגי ארץ ישראלי חזק שגורם לגעגוע.

רק נותר לשאול עצמנו געגוע למה? יהונתן גפן מנפץ כל דימוי נוסטלגי אוורירי ונעים שאולי יש לקורא התמים. הוא מתאר את מעורבות בחבורת לול, בהנהגת מי שהיום הוא הרב אורי זהר. החבורה שמנתה בין היתר את היוצרים והאמנים שמוליק קראוס, ג’וזי כץ, צבי שיסל, פופיק ארנון, חנוך שלום, אריק איינשטיין, בועז דוידזון וכמובן את אורי זהר ועוד.

הוא מתאר את כל התחלואים של אותה תקופה שבין היתר אופיינה באלכוהול, סמים קלים וכבדים, סקס מזדמן, הטרדות מיניות, אונס ואלימות.

חלק מהסיפורים על הדמויות הכרתי ממקורות אחרים שפורסמו, אבל גפן עושה פשוט עבודה טובה ויסודית ואולי גם נקמנית בריסוק כל שביב מראית עין שעוד נותר.

שלוש מערכות יחסים עומדות במרכז הספר: מערכת יחסיו עם אריק איינשטיין, מערכת יחסיו עם אורי זהר, ומערכת יחסיו עם אישתו לשעבר נורית מקובר גפן.

בניגוד למערכת יחסיו עם איינשטיין ומערכת יחסיו עם .אישתו, מערכת יחסיו עם אורי זהר טעונה בארס וטינה גפן שלא סלח לזהר על ההתנהגויות שלו מלכתחילה לא מתיימר אפילו להעמיד פנים שהיתה תקופה שזהר לא היה מאוס בעיניו. החלקים שבהם הוא מתאר את אורי זהר מרירים ומלאי שינאה נוטפת.

כתמונה של תקופה הספר מרתק, הוא מצייר את החברה הישראלית של אותה התקופה, את שיכרון הכח שאחרי ששת הימים, את הנפילה במלחמת יום כיפור ואת האווירה הכללית של אותם הימים.

התענגתי על כתיבתו של גפן שהוא אירוני וציני לא קטן והכתיבה שלו רוויה בחוש הומור עצמי קטלני. היכולת שלו לבקר את עצמו באופן כל כך נוקב ולא מתפשר ובאותה העת להיות אירוני ומשעשע היא מגדולתו.

מומלץ לכל מי שחווה את שנות ה 70 וגם למי שלא ורוצה לחוות חלקיק היסטוריה.

---