For English review, please scroll down.
לוסינדה ריילי ידועה ביכולתה ליצור רומנים היסטוריים רבי מכר, אך ב"חדר הפרפרים" הספר פשוט לא מצליח לממש את הפוטנציאל שבו. עם 500 עמודים ששמים במרכז את פוזי מונטגיו בת ה-70, הספר הזה פשוט לא מצליח להחזיק את משקלו. הסיפור מתפזר לכל כיוון אפשרי, מה שגורם לו להיות ארוך יותר ממה שצריך, והוא לא מצליח למצות אף נרטיב עד הסוף.
העלילה נעה בין העבר להווה, חושפת את פוזי כילדה שלא ידעה את הסודות הכואבים על אביה שנפל במלחמה, ובמקביל מראה את ניסיונותיה להתמודד עם גילויים משפחתיים שונים מאוחר יותר. בחייה הבוגרים, היא עומדת בפני האתגר לשמר את האחוזה המתפוררת שלה, בעוד היא מתמודדת עם קריסת חייהם של שני בניה: אחד מהם מסתיר סוד מהעבר, והשני נלחם בהתמכרות. כל זאת קורה במקביל להופעת מאהב ישן שמערער את עולמה מחדש.
הבעיה המרכזית בסיפור היא גודש הנרטיבים. הספר דוחף פנימה יותר מדי עלילות משנה: מתיאורים של דמויות שבורות ועד לסיפורים של אלימות, בגידות וקשיים כלכליים. כל אלו מרגישים כ"הסחות דעת" מהסיפור המרכזי והרגשי של פוזי. כל הפיצול הזה פשוט "מנפח" את הספר מבלי להצדיק את זה מבחינה ספרותית. הבעיה הייתה שמרכז הסיפור לא התמקד מספיק בסיפור של פוזי, אלא בכל העלילות המיותרות שמסביב לה.
פוזי היא דמות נוגעת ללב, אישה אמיצה שהפכה את הלימון ללימונדה, אך כל זה טובע בים של פרטים ועלילות משנה מיותרות שגונבות לה את ההצגה ואת המרכז שמגיע לה. הסיפור היה יכול להיות הרבה יותר ממוקד ומרגש אם היה ננעל על הדמות שלה ונותן לה את הזמן והמרחב להתפתח בתוך הסיפור המרכזי, ולא היה נתקל בתיאורים מיותרים ובנרטיבים שמפצים על החסר.
גם מבחינת הקצב, משהו לא עובד. הדיאלוגים ארוכים מדי, חוזרים על עצמם, והתיאורים מתארכים ונעשים לא מעשיים. כל הגילויים הדרמטיים אובדים בין השיטין. כשהגיע רגע הגילוי הגדול, הפוטנציאל הרגשי כבר היה הרחק מאחור, והתחושה הייתה שהסיפור התפוגג בין כל השאר. הקצב הפנימי של הספר לא מאפשר למתח הרגשי לבנות את עצמו בצורה אמינה.
בסופו של דבר, יש משהו מאכזב בכך שספר עוסק בנושאים כואבים כמו טראומה וקשיים משפחתיים, אבל בוחר לסיים בצורה קלישאתית. הפתרון הקלישאי של "הם חיו באושר ועושר" לא רק מעקר את הסיפור מהמתח שלו, אלא גם מרדד את כל המורכבות שהייתה בו עד כה. בסופו של דבר, פתרון כזה מרגיש כאילו כל הכאב והדרמה נכתבו כדי להוביל אותנו לסוף שממנו קשה להתרגש.
לסיכום, חדר הפרפרים מציע פוטנציאל רגשי שיכול היה להיות עמוק ומטלטל, אך הוא טובע בים של נרטיבים מיותרים. מי שמחפש רומן הדוק וממוקד ימצא את עצמו נאבק לאורך הקריאה בניסיון להבין למה עלילות המשנה האלה היו שם מלכתחילה, ואיך ספר עם נושאים כל כך טעונים מסתיים בתחושה כל כך מפוספסת.
חדר הפרפרים/ לוסינדה ריילי
מודן, 2025, 496 עמודים
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Butterfly Room / Lucinda Riley: When Excessive Narrative Gets in the Way of the Story's Heart
Lucinda Riley is known for her ability to write best-selling historical novels, but The Butterfly Room falls short of its potential. At 500 pages, focusing on 70-year-old Poppy Montague, the story doesn't manage to carry its weight. The narrative disperses in every possible direction, making it longer than necessary and failing to develop any one plotline to its fullest.
The story moves between the past and the present, revealing Poppy as a child who didn't know the painful secrets about her father, who fell in the war, while also showing her attempts to deal with various family revelations later in life. In her adult years, she faces the challenge of preserving her decaying estate while dealing with the unraveling lives of her two sons: one of whom hides a secret from the past, and the other struggles with addiction. All of this unfolds alongside the reappearance of an old lover who shakes her world again.
The central problem of the story is the overload of narratives. The book pushes too many subplots: from descriptions of broken characters to tales of violence, betrayal, and financial difficulties. These all feel like distractions from Poppy's central emotional story. This excess "inflates" the book without justifying it on a literary level. The focus of the story should have been more on Poppy's journey rather than the unnecessary subplots around her.
Poppy is a touching character, a brave woman who turned lemons into lemonade, but all of this gets lost in a sea of irrelevant details and subplots that steal the spotlight from her and the central focus she deserves. The story could have been much more focused and emotionally compelling if it had zeroed in on her character and given her the time and space to develop within the main narrative, instead of getting bogged down by unnecessary descriptions and narratives that compensate for the lack of depth.
In terms of pacing, something doesn't work. The dialogues are too long, repetitive, and the descriptions stretch out and become impractical. Every dramatic revelation gets lost in the details. By the time the big revelation came, the emotional potential had long passed, and the feeling was that the story had dissipated among the rest. The book's internal pacing does not allow the emotional tension to build credibly.
Ultimately, something is disappointing about a book that tackles painful themes like trauma and family struggles, yet ends in a cliché. The clichéd resolution of "They lived happily ever after" not only drains the story of its tension but also flattens the complexity it had built up until then. In the end, such a solution feels like all the pain and drama were written to lead us to an ending that's hard to get emotionally invested in.
In conclusion, The Butterfly Room offers emotional potential that could have been deep and impactful, but it drowns in a sea of unnecessary narratives. Anyone looking for a tightly-knit, focused romance will find themselves struggling throughout the read, wondering why these subplots were there in the first place and how a book with such weighty themes can end up feeling so missed.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תודה על הסקירה. לא שמעתי על הסופרת או רבי המכר שלה… אני ככל הנראה לא קהל היעד לספרים האלה
😍 כן זה רומנים היסטוריים מאוד ארוכים. לא תמיד הכל מעניין בהם