רכשתי את הספר מתוך מחשבה שמדובר ברומנטיקה אפלה. הכריכה היפיפיה, מפתה. הקריאה קשה, אפלה, טורדת מנוחה. מאוד אינטנסיבית ושואבת את הקורא פנימה לתוך מערבולת. אני מתפתה לכתוב שהקריאה טראומטית, למרות שזה לא התיאור המדוייק.

זוהי כרוניקה ידועה מראש של ניצול מיני, טראומה ושברון.

הסיפור נמסר מזווית הראיה של ונסה בשני צירים מקבילים:

עבר, עת היתה בגיל 15, נערה קצת מוזרה, ג’ינג’ית בודדה שמתחילה ללמוד בפנימיה. ונסה אוהבת לכתוב שירים, אוהבת לקרוא וכשהמורה שלה לספרות מר סטריין רווק בן 42, מעניק לה תשומת לב, היא נגררת איתו למערכת יחסים שהיא מגדירה כאהבה בזמן שבפועל הוא מנצל אותה מינית.

הווה, ונסה בת ה 32, בחורה בודדה שלא מצליחה להתמיד במערכות יחסים. ונסה של ההווה מכורה לאלכוהול, עובדת כפקידת קבלה בבית מלון ומנסה לאחות את שיברי חייה. במהלך תקופות ארוכות גם לאחר שנזרקה מהפנימייה היא נמצאת בקשר עם סטריין. חייה מאופיינים בדיספונקציונליות תפקודית, אף על פי שהיא עצמה לא רואה את זה.

הטריגר האחרון הוא פרסום על חקירה נוספת שנפתחה נגד סטריין. פרסום בפייסבוק שמאשים את סטריין באונס נערה צעירה שלמדה בפנימיה לאחר שונסה עזבה אותה.

לאורך השנים סטריין מקפיד להיות עם ונסה בקשרים דווקא בצמתים שבהם הוא נמצא בסיכון לחשיפה. הוא מוודא בדרכים מניפולטיביות “שהבועה” שסביב התודעה שלה לא תתנפץ והיא משתפת איתו פעולה. הקריאה גובלת בכאב בחלקים האלה.

רק לאחר שחצתה את גיל ה 30 היא מצליחה לעבד את האירועים שהיא עברה.

אחרי “נהר זורם ביניהם” אנחנו עוברים לרוברט פרוסט, ומר סטריין מדקלם בעל פה את “הדרך שלא נבחרה”. הוא אומר שהפרשנות הרווחת לשיר מוטעית, והוא כלל לא אמור לרומם את רוחנו. השיר לא מהלל את הסטייה מהתלם, אלא מציג באירוניה את חוסר התוחלת שבעצם מעשה הבחירה. הוא אומר שאם מאמינים שהחיים מלאים באפשרויות, מתעלמים מהאמת המרה, והיא שהחיים הם בסך הכול התקדמות עם מהלך הזמן, ושברקע מתקתק שעון פנימי שסופר לאחור עד לרגע האחרון, הגורלי. “אנחנו נולדים, חיים ומתים,” הוא אומר, “וכל החלטה שאנחנו מקבלים באמצע, כל חרטה שמייסרת אותנו בחיי היומיום, היא חסרת משמעות בסופו של דבר.

ונסה שמאמינה שסטריין הוא האהבה היחידה והאמיתית שלה, שבה ונופלת למערכת היחסים איתו. הם שבים ומשחזרים את מעשה “האהבה” אבל ככל שהיא מתבגרת, הדינמיקה של היחסים שלהם מתערערת במיוחד כשסטריין אינו מסוגל לקיים איתה יחסים מיניים.

הסצנות המיניות בינהם מפורשות וזיעזעו אותי. תיאור חיי של אונס וכפייה, כאשר גם כאשר ונסה כבר מבוגרת ואינה מעוניינת ביחסים מיניים עם סטריין, היא נגררת לתוך המעגל האינסופי של סיפוק הצרכים המיניים הגופניים שלו.

בניגוד לספרה של שרית סרדס טרוטינו “עד יום הימים” שעוסק באותו נושא, אני חושבת שהסיום של “ונסה האפלה שלי” לא מספק קתרזיס. הוא מספק הצצה לעתיד אפשרי של אחרי האפוקליפסה. אני מצדיעה לסופרת שלא נפלה לצורך לספק את הקוראים אחרי מרתון אינטנסיבי.

לצערי, הלוואי שהוצאת תכלת היתה מפסיקה לתת זכויות אודיו לבית ההקלטות של עברית. הקשבתי לביצוע הצולע והמקרטע ופשוט רתחתי מכעס ששילמתי על התוצר הזה. אני לא מצליחה להבין מי עושה ביקורת איכות על הקריינות לפני שמעלים את הספר למכירה לציבור? נכון הקול של הקריינית נעים, אבל לא, זה לא נעים להקשיב לקריינות מקוטעת ומתלעלעת. למה לכל הרוחות מישהו שם באפליקציית עברית חושב שאפשר להנות מקריינות כזאת?

אני מפצירה בכם, קיראו את הספר. זה ספר חשוב. אבל אל תרכשו את ספר האודיו. הוא עושה עוול לספר הזה בכל כך הרבה רבדים שזה ממש כואב.