“וזרח השמש” הוא סיפורם של חבורת אמריקאים גולים, שורדי מלחמת העולם הראשונה שמתכנסים בפריז סביב אהבתם לאלכוהול ואישה בריטית אחת בשם אשלי.

”אתה גולה, איבדת קשר לאדמה. נעשית בררן, הסטנדרטים האירופיים המזויפים הרסו אותך. אתה שותה את עצמך למוות. יש לך אובססיה למין, אתה מבזבז את כל זמנך בדיבורים, במקום לעבוד. אתה גולה, הבנת?”

המספר, ג’ייק בארנס, עיתונאי אמריקאי בפריס שנפצע במהלך מלחמת העולם הראשונה, באיבר מינו ומאז סובל מאימפוטנציה, מאוהב בליידי האנגלייה ברט אשלי. היא, אישה די מופקרת, שנראה שכל רצונה לממש את החופש המיני שזכתה בו. עד מהרה היא הופכת למושא אהבתו הבלתי אפשרי של ג’ייק ולמרות שאינה מאוהבת בו היא מוצאת בו משען ונחמה וחוזרת אליו פעם אחר פעם.

המחצית הראשונה של הספר מתרחשת בפריז של אמצע שנות ה-20. ג’ייק בארנס, המספר, עובר מבר למסעדה לבית הקפה, אוכל ושותה אלכוהול בכמויות מסחריות עם קבוצת בוהמיינים אנגלו-אמריקאים שבהם נמנים: ארוסה של אשלי, פושט הרגל מייק קמפבל, שנמצא דרך קבע תחת השפעת האלכוהול; הסופר היהודי-אמריקאי רוברט כהן, מתאגרף לשעבר; וביל גורטון, סופר אמריקאי נוסף שמצטרף לקראת מסעה למלחמות-הפרים בספרד. תחושת הניכור, הבדידות, הכמיהה לאהבה העקרות וחוסר התוחלת הם ממאפייני החלק הזה. הדיי מלחמת העולם הראשונה מפעמים בגיבורים שמחפשים משמעות חדשה.

במחצית השניה של הספר החבורה מוכי האלכוהול נוסעת ברכבת למסע דייג בספרד. הם מסיימים את המסע בפיאסטה בפמפלונה שמרכזה מלחמות השוורים. תיאור די מזעזע ומחליא של אלימות מדממת חסרת תוחלת.

דווקא שם החבורה מוצאת משמעות – במוות.

בכתבה על חייו של המינגווי שהתפרסמה ב NRG כותב אראל סגל –

“המינגוויי מנהל ביצירותיו מערכת יחסים אינטימית עם המוות. הוא אינו מדחיק את המוות, מתגרה בו במודע ונח תחת צלו כשמבטו מפוכח על הקיום האנושי. המינגווי מתעקש להזכיר לנו שהמוות אורב בכל רגע ורגע. ממתין אדיש לטרפו. מסתתר תחת אבן, מלבין על קרני הפר, צווח בשריקת פגז טועה. החיים לדידו של המינגווי הם מאבק בלתי פוסק והתמודדות מול המוות. אצלו תמיד בסוף מישהו ימות. הוא לא בז למוות ולא חרד ממנו. הוא מתאר מציאות. אין סוף טוב. לא במלחמות הגדולות שהאדם ממיט על עצמו וזולתו, לא בזירה בין מתאגרפים, לא מול איתני הטבע ולא באהבה.”

למרות ש”וזרח השמש” נחשב לרומן גדול ובמשך השנים עוד ביסס את מעמדו כספר קאלט בעקבותיו יצאו אלפים לפמפלונה שבספרד, אישית הרגשתי שהמינגווי מאוהב יתר ועד כדי זרא בדמויות הבכייניות, האלכוהליסטויות והבטלניות שהוא מתאר. גם אם יש בספר רכיבים ביוגרפיים, אין בו כבוד לבטלנות ולאלכוהליזם.

לתחושתי הוא קיבל מקום בפנתאון הספרותי שלא בצדק. לא רק שאין בו עלילה משמעותית, הוא גם זכה להערכת יתר דווקא בשל הכמיהה והקינאה של הקוראים בגיבורים האלכוהליסטים וחסרי התוחלת.