הספר “והיום איננו כלה” מתאר את מסע ההלוויה שעורך יידגי לחברו קזנגפ. העלילה נמשכת כיממה, במהלכה משחזר יידגי חיים שלמים. הסיפור נע בין ההווה, בו מובא קזנגפ לקבורה בבית הקברות העתיק באנה בית ובין העבר. במהלך הסיפור משולבות אגדות עם קזאחיות. לא בכדי במשך שנים, חוזרים הקוראים וממליצים על הספר. הוא אחד הספרים היפים והנוגעים ללב שקראתי. בכישרון מפעים, טווה אייטמטוב עבר, הווה ועתיד למרקם מפעים תוך שהוא משלב בספר ביקורת על השילטון ועל אטימות הדור שאינו מכיר במסורת ובערכים המקודשים לחברה.

בסקירה קיימים ספוילרים לעלילה.

בישוב קטן ונידח בוראנלי בוראני, בלב ערבת סארוזק שבקזחסטן, מתגוררות 8 משפחות המתחזקות את מסילת הרכבת ממזרח למערב וממערב למזרח. לכאורה שממה חסרת חיים. מדבר בו בקיץ מזג האוויר לוהט ובחורף קור מקפיא אפילו את המים מובילים לישוב במכליות. בפועל על רקע הנוף החד גוני, מצליח הסופר לברוא עושר אנושי, חיי קהילה מרתקים, דינמיקה אנושית נוגעת ללב שמגלמת בתוכה חברות, נאמנות, אהבה ואמונה.
ראשיתו של הסיפור עם הגעת יידגי ואישתו לצומת בוראנלי בוראני לאחר מלחמת העולם השניה. יידגי שסובל מהלם קרב לא מצליח לחזור ולהשתלב בכפר הדייגים על ימת אוראל ובנדודיו פוגש את קזנגפ שמשכנעו לעקור אל השממה. בבורנאלי בוראני מוצא יידגי מזור למחלתו ולאחר תקופה הוא מבריא והוא ואישתו משתקעים בצומת ומקימים בו את משפחתם.

עם הגיעו לצומת, מעניק לו קזנגפ את הגמל בוראני קרנר, צאצא של הנאקה אקמיה מהאגדה של ניימן אנה. לאורך הסיפור ימתחו בין הגמל לבעליו קווי דימיון רבים שיאפשרו לסופר להעביר תובנות באשר לאופיו ודמותו של יידגי.

הזיכרון המשמעותי שתופס את מרכז המסע עוסק בהתאהבות של יידגי בשכנתו זריפה ובמשבר האישי הקשה שפקד אותו בעקבות כך. בזיכרון של יידגי, נקשרת התקופה להשתוללות של קרנר בתקופת ייחומו ולאירועים שנלוו לריסון שנאלץ לנקוט ביחס לגמל.

תחילת סיפור האהבה עם הגעת משפחת קוטיבייב לצומת בורנאלי בוראני. האב, אבוטאליפ, שבוי מלחמה שהצליח להימלט והצטרף לפרטיזנים היוגוסלביים, הוקע בשל העובדה שלא התאבד בשבי. בעקבות כך, איבדו הוא ואישתו את המשרות שלהם כמורים והם נאלצו לנדוד עד שהגיעו לישוב הנידח.

משפחתו של יידגי מתקרבת למשפחתו של אבוטאליפ. לשתי המשפחות 2 ילדים בערך באותם הגילאים ויידגי ואוקובלה משתדלים לסייע למשפחתו של אבוטליפ בתקווה שיצליחו להשתלב ויטמעו ביישוב.

הרגע המכונן בו יידגי מבין שהתאהב בזריפה, התרחש ביום בו באופן מפתיע ירד גשם בערבה הצחיחה. באותו הלילה חולם יידגי על זריפה ומבין כי התאהב בה. הוא מבין כי לא ניתן לממש אהבה זו.

באותה תקופה נערכת ביקורת בצומת בורנאלי בוראני ובעיקבותיה נלקח אבוטאליפ לחקירה. בתקופת אי הוודאות מסייעים אוקובלה ויידגי מסייע למשפחת קוטיבייב, יידגי הולך ונקשר לזריפה ומאבד את היכולת לחשוב באופן הגיוני ביחס לקשר שלו אליה. הוא מתוודה על אהבתו, אולם זריפה אינה מחזירה לו אהבה. יותר ויותר שוקע יידגי בחלומותיו, הוא מדמיין כי יקח את זריפה והילדים לאי בודד.

באותה העת, מגיע הגמל קרנר לשיא יחומו. יידגי שאינו מסוגל לעמוד בפני ייצרו של הגמל, משחרר אותו מתוך הנחה כי יסתפק בנאקות שבעדרי הסביבה אולם, הגמל פורק עול ויוצא אל המרחבים. הוא גורם נזקים עצומים עד כדי כך שמגיעה ליידגי הודעה כי אם לא ירסן את הגמל שלו, יאלצו להרוג אותו.

יידגי יוצא אל צומת אק מוינק לרסן ולהשיב את הגמל הסורר. בערב היציאה אל הצומת, הוא מקבל מזריפה צעיף צמר בו הוא רואה מתת אהבה. לכל אורך הדרך, עד הכנעת הגמל בכח, יידגי מקביל את התנהגותו הפרועה ומשולחת הרסן והחסרת אחריות של הגמל להתנהגותו שלו.
כשהוא חוזר לביתו עם הגמל המובס, הוא מגלה כי זריפה וילדיה עזבו בזמן היעדרו. יידגי חווה משבר קשה ומכלה זעמו בגמל.

בהמשך הספר, יתברר כי שנים לאחר סיפור המעשה, יפעל יידגי לזיכוי וניקוי של שמו של אבוטליפ. עוד יתברר כי זריפה נישאה בשנית והיא עובדת כמורה.

בהווה, האירוע המשמעותי המלווה את המסע הוא גילוי תבוניות חדשה בגלקסיה והיערכות המעצמות למבצע “חישוק”. הרקע למבצע כביכול הוא ניסיונה של הציביליזציה החדשה לבוא במגע עם תושבי כדור הארץ למען שיתוף פעולה.

לאירוע שיגור הטילים במבצע חישוק, תהיה השפעה על מסע ההלוויה שנתקל בגדר התיל של בסיס שיגור הטילים. מסע ההלוויה שמגיע לגדר החוסמת את האפשרות להגיע לבית הקברות אנה בית, יאלץ להגיע לנקודת הביקורת של הצבא הסובייטי. בנקודת הבידוק, שנמצאת קרוב לבית הקברות העתיק, לא יאפשרו למסע להמשיך ואף יוסבר להם כי קיימת תוכנית להרוס את בית הקברות העתיק ולבנות עליו שכונה חדשה.
לבסוף קזנגפ לא נקבר בבית הקברות העתיק אלא במדרון מלקומדיצ’פ.

אגדת אנה ניימן ובנה המנקורט מהווים לייטמוטיב השזור בסיפור כחוט השני. האגדה מספרת את סיפור אכזריותם של השבטים שפלשו אל ערבת הסארוזק. השבטים השתמשו בשיטת עינויי מחרידה כדי לעקור מהשבויים את זיכרונותיהם ולהפוך אותם לעבדים צייתנים. המנקרוט שאיבד את זיכרונותיו, איבד את זהותו ואישיותו לא ידע מהיכן בא ולא זכר את שמו.

סיפורה של אנה ניימן הוא טרגדיה של אם שאיבדה את בנה שנשבה והפך למנקורט. כשהאם מאתרת את בנה, היא מנסה להזכיר לו את מוצאו, אולם בפקודת אדונו הוא יורה בה חץ והורג אותה. עם קריסתה של האם מהנאקה, נופלת מידה מטפחת לבנה שהופכת לציפור לבנה שקוראת אל הבן: ‘אתה זוכר מנין באת? מה שמך? שם אביך דּוֹנֶנְבַּיי! דּוֹנֶנְבַּיי! דּוֹנֶנְבַּיי!’.

קריאת הציפור משמשת בספר למטרה כפולה: היא מסבירה את נחישותו של יידגי להגיע אל בית הקברות אנה בית, ומאידך היא ממשילה את הדור הצעיר למנקרוטים שאינם זוכרים את זהותם ואישיותם.

לסיכום, ספר יפיפה, יצירת מופת מענגת.