בין אינטימיות לריחוק, בין דימויים חזקים לשעמום – דניס ג’ונסון מותח את גבולות הנרטיב והסבלנות של הקורא בנובלה שמשאירה תחושת אי וודאות.
“השם של העולם״ מאת דניס ג’ונסון הוא ספר מורכב, חידתי ולעיתים גם מתסכל, שמצליח לעורר עניין ואכזבה באותה נשימה. מצד אחד, מדובר בנובלה עם עומק רגשי, כתיבה מדויקת ותובנות חדות על בדידות וניכור. מצד שני, התחושה היא שג’ונסון מתאמץ לייצר “אמנות” לשמה – מה שמרחיק את הקורא ופוגע בתחושת האינטימיות והמעורבות.
הספר עוקב אחר מייקל ריד, מרצה אוניברסיטאי שהתאבלות על אובדן אשתו ובתו בתאונת דרכים שהשאירה את חייו במצב של קיפאון רגשי. סביב ריד נרקמת סדרת פגישות אקראיות עם דמויות שונות – המרכזית והבולטת בהן היא פלאואר קנון, דמות ססגונית ומעט מסתורית.
לכאורה, יש כאן עלילה שמתפתחת ליניארית, אך ככל שמעמיקים בקריאה, מתברר שהספר פועל על סף כאוס – הן בתודעתו של ריד והן במבנה הסיפורי עצמו. הרגשתי שאני משוטטת כמו סהרורית דרך תודעה מטושטשת; תחושה של התפרקות איטית, שבה גם הנרטיב הולך ומתפזר עד שהוא מאבד אחיזה. זו חוויה שמזגזגת בין ניכור לרגעי אינטימיות, בין דימויים מרהיבים לבין קטעים של שעמום ושיתוק עלילתי.
לטעמי, אחת הבעיות המובהקות ביצירה היא חוסר הבהירות הכרונולוגית. ג’ונסון מוותר על חלוקה לפרקים או סימנים ברורים, והעלילה נעה בין תקופות שונות בצורה מטושטשת כמעט לחלוטין. התוצאה היא תחושת אובדן כיוון, כשהקורא נדרש לפענח לבד את ציר הזמן – משימה לא פשוטה ואף מתסכלת.
מעבר לכך, עולה התחושה שהספר עסוק ביצירת “אמנות” במובן האסתטי-מופשט, על חשבון דיאלוג אמיתי עם הקורא. היצירה של ג’ונסון מודעת לעצמה, כזו שמכוונת לדיון עמוק על טבעה של האמנות, אבל המחיר הוא יצירה שאינה סיפור חי ונגיש.
בסופו של דבר, אני חושבת ש״השם של העולם״ הוא ספר קצר שמציע לקורא פנינים לשוניות ודימויים מעוררי מחשבה, לצד חלקים שבהם השאיפה האמנותית גולשת לכתיבה מנותקת ומופשטת. מדובר ביצירה שמציבה סימן שאלה על מקומו של הקורא בדיאלוג עם המחבר ועם היצירה עצמה ואני לא בטוחה שהקריאה בו תתאים לכולם.
השם של העולם/ דניס ג’ונסון
הוצאת בבל, 2009, 171 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
