כאב שיניים הוא שיעור פילוסופי שאף אחד לא ביקש. הוא לא "עוד כאב". הוא צמצום. הוא מכווץ את העולם לנקודה אחת פועמת, וכשהנקודה הזו צועקת, כל השאר נהיה רעש רקע. מוסר, סבלנות, נדיבות, אפילו הומור. הכול נהיה מותרות של ימים שבהם הגוף לא צועק.
אנחנו אוהבים לחשוב שהאופי שלנו יציב. שיש לנו ערכים ועמוד שדרה. ואז מגיע כאב קטן, לא דרמטי ולא הירואי, והאדם מתגלה כיצור פשוט שמחפש הקלה. עכשיו. לא מחר, לא אחרי דיון עקרוני. עכשיו.
זו לא אמירה נגד בני אדם; זו הפיזיקה שלהם. הגוף, כשהוא פצוע, לא מנהל משא ומתן עם התודעה. הוא משתלט. הוא הופך את הזמן לקצר, את העתיד לקללה, ואת הזולת למטרד. מי שלא מאמין שיבדוק את עצמו בזמן כאב: כמה מהר הוא נהיה חד, קצר, ומפסיק להיות נדיב.
תחשבו על מוסר כעל שריר. כדי לבחור מוסרית צריך חמצן, מרחב וזמן. כשכואב, אין חמצן. יש חוב. כל התודעה מגויסת להחזר החוב שהגוף תובע. לכן הכאב לא "מפריע" למוסר, הוא מתחרה בו. ובקרב הזה, למוסר קשה מאוד לנצח בלי תנאים. זה לא פטור מאחריות, זה תיאור של מחיר: הכאב לא מבטל את המוסר, הוא מייקר אותו.
החלק המפחיד מתחיל כשהכאב מפסיק להיות פרטי. אם כאב שיניים מצמצם אותנו כך, מה עושה טראומה קולקטיבית? מה עושה חרדה מתמשכת? שם כבר לא מדובר באדם אחד שמחפש משכך, אלא בחברה שלמה שמחפשת אותו. וכמו כל משכך, הוא יכול להציל, והוא יכול להפוך להרגל שמשנה את מי שאנחנו.
במקום הזה, הקריאה ב"שכול וכישלון וזומבים" של אמיר חרש נתקעת בגרון. חרש לא מצייר מפלצות. הוא מצייר מציאות שבה הגוף לקח פיקוד. "הפגח" הוא לא יצור שנולד רע. הוא אדם שנשבר מספיק פעמים עד שהמנגנון התחיל לדחוק את הבחירה לשוליים. לקרוא לזה מנגנון לא אומר שאין בחירה; זה אומר שהבחירה מתרחשת במגבלות, כשהמרחב להיות אדם הולך ומצטמצם.
הפגח חי בלופ. בפעולות שחוזרות על עצמן בלי לזכור למה. הוא אינסטינקט שהחליף את היכולת להיות אדם. כמו בכאב, כשהמערכת צורחת, הסבלנות כבר לא מעלה. היא פריבילגיה.
וכשכואב, אנחנו מחפשים סימן. הצלה מבחוץ. "חבילה" שתיפול מהשמיים ותגיד שמישהו ראה אותנו. הצורך הזה מייצר שפה משככת כאבים: "יהיה בסדר", "השגחה", "הכול לטובה". אלה לא בהכרח שקרים. לפעמים הם סד, וסד הוא לעיתים הצלה. הבעיה מתחילה כשהסד הופך לשיטת חיים: כשהנחמה מחליפה מבט ישר, וכשהשפה כבר לא מחזיקה אותנו, אלא מנהלת אותנו.
במצב כזה, הגלישה אל הקליפה מובנת מאליה. הקרם של רבקה, המטמורפוזה האסתטית, הוא לא קוסמטיקה. הוא הפעולה האחרונה שנשארה. אם אי אפשר לשנות את המנגנון, לפחות נשנה את החוץ. אם אין משמעות פנימית, לפחות נשמור על חזות של שליטה. זה לא ציניות, זו הישרדות.
כאב שיניים מלמד אמת לא נעימה: אנחנו לא יצורים מוסריים שמדי פעם כואב להם. אנחנו יצורים גופניים שמדי פעם מצליחים להיות מוסריים. גם בתוך צמצום יש בחירה, אבל היא בחירה יקרה. ולכן קל לנו להחליף אותה בסיפור.
איפוק הוא מעלה. אבל איפוק שמגיע מתוך כאב הוא לא מוסר, הוא הישרדות. וכשההישרדות נהיית שיטה, המוסר נהיה מותרות.
ואם יש כאן הערת שוליים אחת שאני רוצה להשאיר לעצמי, לפני שאני חוזרת לשגרה ולספרים: לא כל מה שמחזיק אותך חי ראוי להפוך לסיפור שמנהל אותך.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
בגדול – מסכים, כמובן.
בקטן – איני נוקט חלוקה ליצורים מוסריים וליצורים בלתי מוסריים, חושב שכולנו נמצאים על סקאלה שבין מוסריות קיצונית לאי מוסריות קיצונית. וגם זה רק אחרי שהסכמנו מהם כללי המוסר ועל מי הם חלים.