בפסח אנחנו שומרים לחירות כיסא ריק ליד השולחן. על בטן מלאה, קל להשתכנע שאנחנו אכן בני חורין. הונאה העצמית זו מלווה אותנו גם מחוץ לימי החג, בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו חיים במדינה חופשית, דמוקרטית, ליברלית, כמעט נס אזורי. “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” כבר מזמן איננה רק סיסמת הסברה. היא הפכה לסם הרגעה.
מרוב כמיהה להיות אמריקה, נדמה שלפעמים היינו מסתפקים אפילו בתפקיד הכוכב החמישים ואחד בדגל שלה. אנחנו נאחזים במגילת הזכויות האמריקאית כאילו עצם הציטוט ממנה יבלום את המציאות המתרסקת עלינו, וכאילו די בשפה של חירות כדי לייצר אחת בפועל. אנחנו מאמינים שעצם ההכרזה שאנחנו חופשיים תעוור אותנו מלראות כמה מעט נשאר מזה.
המילים האלה, חופש וחירות, נדמות זהות רק עבור מי שאינו נאלץ להתקיים בתווך שבינהן. בישראל של שלוש השנים האחרונות, הפער הזה כבר איננו בגדר ניואנס אלא בור של ממש.
חופש הוא מונח נוח. ניתן לאשר אותו, לדחות אותו, לחלק אותו במנות קטנות ולעטוף אותו בנהלים כדי שייראה כמו מרחב. חירות, מאידך גיסא, שייכת לליגה אחרת לגמרי. היא לא מתעניינת במרחב התנועה שנותר בתוך המסגרת. היא מתחילה ברגע שאנחנו מפסיקים לשאול מה מותר לנו, ומתחילים לשאול מי בכלל יצק את הקירות, מי נועל את הדלתות, ומי מחליט מה יימכר לנו כאן בשם ההכרח.
לכן השאלה איננה רק כמה חופש עוד נשאר כאן, אלא מה נשבר ביחס שבין האזרח לבין הסדר שהוא חי בתוכו. חוק אינו ציווי שיש לציית לו; כדי שאדם יחיה איתו באמת, עליו למצוא בו הד לעצמו, ולא רק כוח המופעל עליו מלמעלה. ברגע שההבנה הזאת מתרסקת, הציות מפסיק להיות שותפות אזרחית והופך לכפיפות טהורה. זו לא רק אכזבה מן המדינה, אלא ניכור ממשי מהמנגנון שמדבר בשמך, מבלי לשאול אותך.
כדי להבין לעומק את מהות השבר, יש לחזור אל ההגות הפוליטית הקלאסית. רוסו הבין את זה מזמן: חירות איננה הפקרות, והיא גם לא היעדר חוקים. היא מתחילה במקום שבו אדם מסוגל לראות בחוק משהו מן הרצון המשותף, ולא רק כוח זר שסוגר עליו.
הרצון המשותף הזה איננו פשוט כל מה שרוב מקרי הצליח לכפות ברגע נתון, אלא סדר פוליטי שאזרח יכול לזהות בו את עצמו. חירות דמוקרטית איננה הזכות לציית למנצחים, כי אם הזכות לחיות בתוך חוזה שבו הריבונות שלך מוסיפה להתקיים, גם כשאתה במיעוט. מהרגע שהזיקה הזו מתפרקת, האמנה החברתית אולי נשארת חתומה על הנייר, אך החיים בתוכה מתחילים להרגיש כמו ציות ריק, כפיפות שממשיכה לדבר בשפת החוק.
מציאות זו מתרחשת כיום במחוזותינו. לא משום שהפסדנו בוויכוח פוליטי, אלא לנוכח העובדה שחלקים גדולים מן הציבור ממלאים את חובותיהם, משלמים את המחיר, נושאים בעול, ובו בזמן מגלים שהמערכת עצמה חדלה לראות בהם שותפים. היא רואה בהם אמצעים: למימון, לתפעול, לאחזקה, רק לא לעצמם. וכשמדינה מתחילה להתייחס אל אזרחיה כאמצעים בלבד, משהו עמוק יותר מאמון הולך לאיבוד. הולכת לאיבוד החירות האזרחית עצמה.
המקום שבו השבר הזה נעשה אכזרי במיוחד, הוא המקום שבו ממשיכים לכנות זאת "בחירה". קריית שמונה איננה רק עיר בצפון; היא כבר מזמן משל. עיר שספגה, פונתה, הופקרה, חיכתה, קיבלה הבטחות, ונשארה עם הידיעה שמיגון איננו זכות יסוד כי אם פרס תקציבי שמחולק באיחור, אם בכלל. ואף על פי כן, פעם אחר פעם, אותה נאמנות פוליטית שבה אל הקלפי.
אין טעם ללעוג לכך, שכן לעג הוא מפלטם של אנשים שאין להם הסבר. עם זאת, אין גם טעם לקרוא לכך חירות. לא מפני שאין כאן בחירה, אלא מפני שבחירה כשלעצמה עדיין איננה חירות. ישנן הכרעות הנעשות בתוך תבנית צפופה של פחד, הרגל, נאמנות וזהות, עד שהמילה "בחירה" עצמה נשחקת.
פתק בקלפי איננו קסם, והוא גם לא מטהר את התנאים שבתוכם הוא נשלף. אדם יכול לבחור, ובו בזמן לחיות בתוך עולם המצמצם מראש את גבולות דימיונו הפוליטי. זה לא פוטר אותו מאחריות, אבל זה כן מזכיר שחירות איננה מתמצה בעצם ההצבעה. היא דורשת אוטונומיה, את היכולת לשפוט את המציאות בלי להיות כבול מראש למנגנונים שמכתיבים לך את התשובה. לא כל הצבעה היא הכרעה חופשית. יש הכרעות שנולדות בתוך עולם שסגר על האדם עד כדי כך, שהוא כבר מתקשה להבחין בין מה שבחר, לבין מה שנבחר בשבילו מזמן.
מנגד, מול האוכלוסיות שכלואות בתוך תבנית הנאמנות שלהן, ניצב מיעוט אחר: חד, מאורגן, ויודע היטב את מלאכתו. מיעוט הזה לא הסתפק בהפקעת החירות; הוא ניכס לעצמו את החירות השלילית (הזכות להשתחרר מחובה, מגיוס ומנשיאה בנטל), ובמקביל את החירות החיובית (הזכות להכתיב לאחרים את החוק, את התקציבים ואת חזון המדינה). לרוב נשאר לשאת בעול, ואילו למיעוט נשאר להחליט לאן כולם ילכו. זוהי אינה פריווילגיה, אלא שליטה עטופה בשפת אמונה.
כדימוי מייצג לכך, ניסח ספי רכלבסקי את מטאפורת "החמור והרוכב". זהו המבנה המכני של המציאות שלנו: יש מי שסוחב ומשלם, ויש מי שיושב למעלה ומסביר לו שהעול הזה הוא הגאולה.
ברם, החמור איננו רק זה שנושא בעול; הוא גם זה ששכנע את עצמו שהמוסר אוסר עליו להשליך את הרוכב מעל גבו. יש אפילו נוחות מסוימת בעמדה הזאת, היות שהיא מאפשרת להמיר את עוצמת הריבונות בתחושת עליונות מוסרית. אלא שמוסריות בלי ריבונות איננה חירות. היא לכל היותר דרך נסבלת יותר לשאת את המשקל.
כאן מתחדד החשבון שעלינו לערוך עם הליברליזם שלנו. לא עם רעיון החירות עצמו, אלא עם צורתו העייפה והניהולית. אנו המחנה שיודע לתחזק: למלא טבלאות, להתגייס למילואים, לשלם מסים ולסגור קצוות. האחריות היא הגאווה שלנו, אבל לא שמנו לב מתי היא הפכה למלכודת. המוסר היומיומי הזה, הנכונות לא להפקיר, הפך לאזיק. מי שאינו מוכן להפקיר, נשאר; ומי שנשאר שוב ושוב בתוך המערכת כדי למנוע את קריסתה, מגלה יום אחד שהוא כבר לא אזרח ריבון, אלא פועל אחזקה שנושא מבנה שלם על גבו.
בהקשר זה הגותו של סארטר נעשית שימושי, לא כדי להציע גבורה, אלא כדי לשלול מאיתנו את העונג המפוקפק של הקורבנות. מי שנשאר מתוך אחריות, בוחר להישאר. ולבחירה הזאת יש מחיר מוסרי. לא כל שיתוף פעולה נולד מאמונה; חלקו נולד מעייפות, מפחד, מהרגל, או מן הידיעה שאם נרפה הכול יקרוס. אבל העובדה שהסיבות מובנות לא הופכת את התוצאה לפחות אכזרית: אנחנו ממשיכים להנשים מכונה שחדלה לשרת אותנו, בשל הפחד מהשקט שישתרר כשהיא תיעצר.
תופעה מורכבת זו זכתה לביטוי נוקב בספרות העברית, הרבה לפני שהמערכת הפוליטית למדה לקרוא לה בשם. א.ב יהושע, עמוס עוז ודוד גרוסמן לא כתבו את ישראל של 2026, אבל הם זיהו מוקדם את אחד הפיצולים העמוקים שלה: מי שנושא באחריות איננו בהכרח מי שקובע את הסיפור.
א.ב. יהושע (ב"המאהב") הראה כי המכונאי שמתחזק את חיי האחרים נותר צופה מן הצד בדרמה של עצמו. עמוס עוז (ב"קופסה שחורה") תיאר כיצד ביטחון תרבותי נשבר מול כוח דורסני. ודוד גרוסמן (ב"אישה בורחת מבשורה") ניסח את האשליה הליברלית בצורתה הצלולה ביותר: המחשבה שאפשר לפרוש מן המערכת, והיא תכבד את הזכות להיות אדם פרטי. אך אין באמת חוץ למכונה הזו.
זו הסיבה שפסח השנה לא מחזיר אותי ליציאת מצרים, אלא לשאלה נוקבת: מה בכלל נשאר כאן מן החירות? אנו מדברים עליה כאילו היא מיסודות חיינו, אך בפועל, לרובינו נותר רק מרחב תמרון קטן, היכולת לתפעל מערכת שכבר מזמן אינה שייכת לנו. אפשר לצאת לחופשה או לסמן היעדרות, אך סדר איננו חירות.
החירות לא תחזור דרך ניהול יעיל יותר של היעדרויות, וגם לא דרך עוד נאום על אחריות. היא תתחיל לחזור רק ברגע שבו נפסיק לבלבל בין תחזוקה לבין ריבונות, בין האפשרות להחזיק את המכונה פועלת לבין הזכות להחליט לאן היא נוסעת.
עד אז, מוטב לומר את האמת ביושר: נותר לנו מרחב תנועה, לא חירות. בפסח הבא שוב נשמור לה כיסא ריק. אבל חירות לא יושבת ליד שולחן של אנשים שכל כך פוחדים מן השבר, עד שהם מוכנים להמשיך ולתחזק את האזיקים של עצמם.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.