במשך ארבעים יום וארבעים לילה נוהלה כאן מלחמת "שאגת הארי" נגד איראן. במסורת, ארבעים יום של מבול הספיקו כדי להחריב עולם ישן. אצלנו, ארבעים יום של לחימה אלפי קילומטרים מכאן בעלות של מיליארדים, הספיקו כדי להביא לפסגת ההישגים: ההסדרה הדרמטית של מצרי הורמוז. הישג חסר תקדים לכל הדעות. ממצר שהיה פתוח וחופשי למעבר, הפכנו אותו לנתיב שדורש תיאום עם הצבא האיראני וגוזר עמלת מעבר שלפי הפרסומים תעמוד על כמיליון דולר לספינה. יצאנו למלחמה כדי להסיר איום קיומי, ושפכנו מיליארדים רק כדי לשדרג את האיראנים לזכיינים של כביש אגרה בין-לאומי, שאת העלות שלו נשלם כולנו.
אף אחד לא טרח להציג לציבור בישראל את המטרות המוצהרות למבצע הזה. הציבור לא מבקש שקיפות של דירקטוריון, עמימות אסטרטגית היא נשק הכרחי. הציבור גם לא דורש לקרוא את פקודות המבצע, אלא לקבל מסגרת: מה מבקשים להשיג, מה המחיר, ומה ייחשב לקו סיום.
אבל אפשר להבין למה הם שותקים: די מביך להגדיר יעדים למלחמה חדשה, כשרק ביוני 2025, בסוף מבצע "עם כלביא", כבר הודיעו לנו שניצחנו והחזרנו את תוכנית הגרעין האיראנית דורות אחורה.
כך נוהלה מלחמת "שאגת הארי" בשיטת קבוצת הווטסאפ ללא אדמין. הציבור חדל להיות שותף למאמץ הלאומי והפך לכספומט חרדתי שמממן אירוע ששמו משתנה מהר יותר ממטרותיו. אזרחים חבולים משנתיים וחצי של מלחמות נאלצו לדלות משמעות מתוך מלמולים של ראש הממשלה לעיתונות הזרה; מסרטוני יח"צ שמתאימים לילדים בטיקטוק; וממסיבות עיתונאים של נשיא אמריקאי שדעתו מתהפכת כמו סטייק רגע לפני שהוא פוצח באיומי השמדה. כשאין מטרות מוצהרות, אין כישלון; יש רק "ניהול אירוע". מונח נהדר שמשמעותו היא שהציבור אמור לשלם, להיבהל, להתפנות, ואז לנחש לבד מה בעצם קרה.
ואחרי 40 יום, באופן מפתיע בלי הכנה, הודיעו ארצות הברית ואיראן על הפסקת אש. גם אחרי שישה שבועות הציבור נשאר בעיקר עם דרמה, ופחות עם מושגים כמו מטרה, מדד או סוף. זה כבר מזמן איננו אירוע, זו שיטה: אם אין מטרה מוצהרת, אי אפשר למדוד הישג; ואם אין דין וחשבון, כל כישלון צבאי הופך לקבלה שמוגשת לאזרחים לתשלום.
וכאן, באורח מגוחך מרוב שהוא מדויק, נכנס המלך ג׳ון. פרופ' דורסי ארמסטרונג, בסדרת ההרצאות שלה על שנת 1215, מפריכה את המיתוס שלימד אותנו שמגנה כרטא היא רגע קדוש של חירות.
בפועל, המלך ג׳ון פשוט ניהל מלחמות יקרות, הפסיד שטחים, ועשה את מה ששלטון כושל עושה תמיד: ניסה להוציא עוד כסף מהאצילים שתחתיו. לברונים שלו נמאס להיות קופת צדקה והם פשוט הגיעו למסקנה שאם המלך נכשל צבאית, כדאי למתוח גבול בינו לבין הכיס שלהם. לא צדק הניע אותם, אלא הכיס. לא עוד בלי גבול, ולא עוד על חשבונם.
המסמך הזה, שהפך לסמל של הגבלת השלטון, החזיק בגלגולו הראשון עשרה שבועות בלבד לפני שהאפיפיור ביטל אותו לבקשת ג׳ון. פחות מחלב עמיד במקרר. שום דבר רומנטי.
ועדיין, גם בתוך המריבה הפיאודלית המכוערת הזאת, צמחו סעיפים (38-40) שנשמעים היום כמעט מהפכניים: אי אפשר להעמיד אדם לדין על סמך טענה של פקיד; אי אפשר לשלול חירות או רכוש בלי הליך חוקי; ואי אפשר לעכב צדק. היום אנחנו קוראים לזה שלטון חוק. בזמן אמת זו הייתה דרישה בריאה והישרדותית: אם אתם גובים מחיר, תנו לפחות הסבר וצורה.
ב־1215 לא היו פאנלים, מסיבות עיתונאים, קליפים עם מוזיקה אפית או מומחים שמסבירים בביטחון גמור את ההפך ממה שהסבירו אתמול. ההיסטוריה, מתברר, לא תמיד מתקדמת; לפעמים היא רק מחליפה בגדים, מיקרופונים ותוכנות עריכה. במקום מלך עם גלימה, קיבלנו שלטון שיודע לצלם את עצמו נהדר. במקום כרוז מלכותי, "גורמים מדיניים בכירים". במקום יעדים, קיבלנו תיאטרון מנהיגים: נשיא עם בעיות שליטה, שר מלחמה אמריקאי שנראה כאילו יצא מקמפיין ולא מחדר מלחמה, וראש ממשלה שמוכר כאוס כאסטרטגיה.
השאלה המעניינת איננה אם מלחמה עולה כסף, אלא מי מחליט כמה ייגבה מאיתנו, באיזו זכות, ועל סמך אילו מטרות. ברגע שאין תשובה, המלחמה מפסיקה להיות 'מאמץ לאומי'. היא הופכת לחשבון אישי. צ'ק פתוח שנגבה מאיתנו באמון עיוור.
אפילו הברונים של המלך ג׳ון הבינו בשלב מסוים שאי אפשר לתת לשליט כושל לנהל מלחמות יקרות ואז לבוא עם יד פתוחה. מדהים שתובנה אגואיסטית של אצולה מימי הביניים נשמעת ב-2026 כמו דרישה רדיקלית.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
כנראה שזה העונש לאזרחי מדינה שהשאירו בשלטון ממשלה מכהנת בתקופת האסון הגדול ביותר ליהודים מאז השואה. ממשלה שמכילה בתוכה אנשים שמעוניינים בהגמוניית דת, נוסח השכנים כאן מסביב, מפלגת שלטון עם סממנים של אירגון בריונות ופשע, וזו רק דגימה של מה שהאנשים ונשים האלה עשו ועושים.