באמצע שנות ה 50 של המאה ה 20, סיים בוריס פסטרנק את כתיבת יצירת חייו, יצירה שתרומם ותהרוס אותו, “דר’ ז’יוואגו”. בעבר, ניסיתי לקרוא את הספר, והבניגוד לסרט שזכור לי כחוויה מרטיטה עד היום עשרות שנים אחרי שצפיתי בו, הספר השרה עלי שיעמום ולא הבנתי את המהומה שהוא חולל.

“הסודות ששמרנו” פותח צוהר וגם מאפשר להבין חלק מהאירועים שהובילו להפיכתו לקלסיקה.

“הסודות ששמרנו” מביא לקורא את סיפור פירסומו של הספר שנאסר לפירסום בברית המועצות זאת במקביל לסיפור חייו של בוריס פסטרנק ולסיפורם של בני משפחתו, המאהבת שלו ושל האנשים שהיו מעורבים בפירסומו של הספר.

השנים הן שנות ה 50 של המאה ה 20. המלחמה הקרה בין ארה”ב ובריה”מ נמצאת בשיאה, כך גם השמרנות בארה”ב. קבוצת גברים מהשירות החשאי, מתכנסים במטרה לשכלל תוכנית שתוביל למרד ואי שקט בבריה”מ. הדרך שהתגבשה היא הברחת ספרים אסורים וחתרניים לשטחי בריה”מ. המבצעות של התוכנית, נשים שמועסקות בשירות בתור כתבניות לעת מצוא.

הסיפור נע בין מזרח ומערב ובין דמויות שונות שהן בלב העלילה: הכתבניות שמתארות את האירועים ממבט הציפור. הן כמובן מספרות רק מה שהן יודעות ואין להן את כל התמונה. אהובתו של בוריס פסטרנק ב 13 השנים האחרונות לחייו, אולגה וסבולודובנה איווינסקאיה, הסנונית- סאלי- אחת הנשים שהופעלו גם בפעילויות חשאיות ואירנה, כתבנית ושותפה מלאה למבצע “ד”ר ז’יוואגו”.

בתחילה היה לי קושי לקרוא את הספר, המעברים בין הדמויות ובין מזרח ומערב היו לא בהירים, אבל ככל שהספר התקדם העלילה ריתקה אותי. סיפור חייהם המשותפים של פסטרנק ואולגה איווינסקאיה והמחירים שהיא שילמה בגין הקשר הזה שמעולם לא מוסד. היא נחשבת למוזה וההשראה שלו. מהתמונות שראיתי באינטרנט, בצעירותה היא היתה אישה יפיפה ומהספר עולה שהיתה לוחמת ללא חת כשנאבקה בממסד הסובייטי עבור פסטרנק.

סיפור הברחת הספר מבריה”מ בניגוד לעמדת השילטונות, תרגומו לאיטלקית ומאוחר יותר לאנגלית וצרפתית והברחתו חזרה לבריה”מ, הוא לב העלילה. יחד עם זאת, גם עלילת המשנה שהתעמקה בדינמיקה בתוך השירות החשאי והיחס לנשים היתה מעניינת. ביחוד זווית הראיה של הכתבניות. זווית שהיא בחלקה רכילותית אבל יש בה אמת עמוקה.

בעקבות קריאת הספר, התעוררה בי הסקרנות מה פיספסתי בקריאה הראשונה של “דר’ ז’יוואגו” והחלטתי לקרוא אותו שוב.