בשנת 1960 בערך, אירח פרופסור בלום, שהיה מרצה במכללה קטנה בשולי ניו יורק, את משפחת נתניהו הגרעינית. האב, בן ציון נתניהו, היסטוריון שחיפש מכללה שתארח אותו וגם תממן אותו, הגיע עם אישתו צילה ושלושת ילידהם לראיון ולשאת הרצאת אורח.

הביקור השאיר רושם בלתי נמחה ויש לציין בלתי הפיך על המארחים שבאותו ביקור ספגו את מלוא הברוטליות והגסות הישראלית בלי שום צנזורה או רחמים.

הספר שוטח בצורה די משעשעת את תולדות הפער הבלתי ניתן לגישור ו/או תפיסה בין התרבות הישראלית שרואה זכות ואף חובה נעימה לקחת ולחמוס מהאחר בשם הקיפוח, האנטישמיות והשואה ובין התרבות האמריקאית שלמרות הפוטנציאל הגס והחסר עדינות שטמון בה (ראה ערך טראמפ), עדין שומרת על גבולות הנימוס והמהוגנות.

האמת שאפשר להחליף את שם המשפחה שמככב בכותרת הספר בכל שם משפחה ישראלי אחר בלי לפגוע בעלילה באופן אנוש וממשי. שהרי אף אחד כאן בלבנט לא מתנהג כמו צאצא של האצולה הבריטית. אבל האפיזודה הזו שבה בן ציון נתניהו מגיע עם משפחתו ומהמם את האמריקאים המסכנים בפלישה, השתלטות והלקאה, היא אפיזודה אמיתית שבפרק האחרון של הספר הסופר מתאר איך הרולד בלום הסופר זוכר את הביקור של המרצה עלום השם ומשפחתו שעשו “שמות במקום”. כן, בדיוק כך, שמות.

הפרק האחרון של הספר, הוא פרק אלמותי שבו הסופר מצליח להגיע לפסגות חדשות ובלתי נמחות של הומור כמעט אכזרי.

צחקתי, ואז מיד הפסקתי כשהבנתי שבשורה התחתונה של הספר אף אחד מהיהודים האמריקאים לא באמת רוצה קשר לישראל או ליהדותו. ויש בכך משהו מעציב ואיום בעיניי.

ספר שווה קריאה ,גם אם יש בו חלקים שהם פטפטת לשמה, עדין רק בכדי להגיע לפרק האחרון ולקרוא עד כמה הכל מגוחך באופן היסטרי.