​Please scroll down for an English review.

״על אודות ‫החרא נהוג לשתוק. אבל מעולם לא היה נושא-אפילו לא סקס-שגרם לנו לדבר ‫כל כך הרבה. המולה משונה אופפת תמיד את ‫הדבר-שאין-לו-שם, העשוי שתיקה מופתית ופטפוט בלתי פוסק.״

הכותרת של הספר הרבה יותר סנסציונית מהספר עצמו וכך גם הציטוט בכריכה האחורית של הספר מפתה יותר מהקריאה בספר עצמו.

הספר כולל ניסיון להתחקות אחר גילגוליו של חרא. במסע הזה עובר לפורט על גילגוליו של החרא מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי ובמקביל מהמרחב הנראה אל המרחב המודחק. את סימני הדרך ואת הגילגולים ניתן למצוא בשפה ובתרבות.

הספר יצא בשנת 1978 והוא היווה עבודה משלימה לזו של מישל פוקו על “תולדות המיניות”.

את המסע, הוא מתחיל עם הצווים המלכותיים שיצאו במאה ה -16 והורו לציבור במקביל לשמור על טוהר השפה ועל טוהר הסביבה (לא להשליך את הצואה, הגללים ושאר השפכים לרחוב). ציוני הדרך עוברים דרך המדינה, הכסף, האיפור והתרבות.

הוא עוסק בסגולותיו הטיפוליות והקוסמטיות של הפרש שלא לדבר על סגולותיו כמעצב ההומניזם.

“ההיסטוריה של סגולותיו הטיפוליות של החרא מחכה להיכתב. רצוי להשלימה באמצעות כרך נוסף, שיוקדש לסגולות הקוסמטיות של חומר זה, שבזמנים מסוימים הרעיף יופי על פני הגבירות ועל שערן. ישנם ממצאים מפתיעים בכתבי העת העתיקה בכלל, ואצל הסופרים הרומים בפרט, לפיהם פצעים ותחלואים רופאו באמצעות צואת אנוש.“

אם ההומניזם מדגיש את היותו של האדם מניע מרכזי, המשפיע על הסביבה שלו כאדם יחיד וכקבוצה אנושית, הרי שהחרא הוא האנושיות בצורתה המזוקקת.

לדוגמא, החוקים שנכתבו ע”י השליטים והעשירים ונועדו לשמור על המרחב הציבורי נקי משפכים, למעשה לא התקיימו ע”י אותה שיכבה חברתית שכתבה אותם.

ישנם פנינים מעניינות בספר הצנום הזה, אבל בעיניי הוא יותר אנקדוטאלי. הרגשתי שלאורכו ולרוחבו נזרקים רעיונות שלא מתגבשים למשהו קוהרנטי שהקורא יכול לאחוז בו. הוא גם כתוב בצורה שמקשה על הקורא, בעיקר הרפרנסים הרבים שהוא מציג (שזה לאו דווקא רע, אלא יותר מצביע על דלות המטען התרבותי שאני נושאת איתי) אבל גם חלק מהתיאורים פשוט היו מבחילים.

בקיצור הקורא נשאר עם חרא ביד, ואם הוא רוצה לתוות זהב מהחרא הזה, הוא צריך לעבוד קשה.

---

The book’s title and back cover quote are exaggerated and do not accurately reflect its actual content.

The book explores the history of human waste and its journey from private to public spaces and from the visible to the repressed. Along the way, the author examines the different cultural and linguistic representations of excrement, providing insights into how our attitudes toward bodily functions have evolved.

The book complements Michel Foucault’s The History of Sexuality, published in 1978.

The journey begins with the royal decrees of the 16th century, which ordered the public to maintain the purity of the language and environment by not throwing sewage, excrement, or dung into the streets. The landmarks of this journey pass through the country, money, makeup, and culture.

He discusses the therapeutic and cosmetic benefits of chivalry and its role in shaping humanism.

If humanism emphasizes that individuals and human groups have the power to influence their environment, then humanity in its purest form is represented by its bodily website.

The laws written by the rulers and the rich to keep public spaces free from sewage were not enforced on them.

I found the slim book interesting. However, I felt that the ideas presented in it were more anecdotal and didn’t form a coherent structure that the reader could easily comprehend. Additionally, the book’s many references made it difficult to follow, which isn’t necessarily bad. Still, it may have been challenging for me due to the lack of cultural familiarity. Furthermore, i found some of the descriptions in the book nauseating.

In short, the reader is left with a difficult task if they want to extract anything valuable from the text.