​Please scroll down for an English review.

מסע משעשע ומדאיג, בעקבות היוהרה, האווילות והזחיחות האנושית. במהלך עשרת פרקי הספר, מתאר הסופר כיצד אנשים בולטים בהיסטוריה האנושית עשו שגיאות פטליות שהובילו למלחמות, אסונות סביבתיים, מקרי רעב המוניים והרס בל ישוער.

“הטנרה היה עץ שיטה שצמח בבדידות מזהרת בלב מדבר סהרה ונחשב לעץ המבודד ביותר בעולם. אף על פי שהיה העץ היחיד ברדיוס של כ-400 קילומטרים, הצליח נהג משאית שיכור להתנגש בו ב-1973 ולהפיל אותו.”

מסתבר שלאיוולת (או במילה פחות מכובסת – הטיפשות ) האנושית אין תחתית. הגורם לכך הוא המח האנושי שנוטה להטיות קוגנטיביות ולקריאת המציאות באופן שגוי.

לפעמים הטעות בקריאת המציאות נובעת מקוצר ראיה והכוונה הטובה הופכת עד מהרה להרסנית:

לדוגמא, תומס אוסטין, אנגלי שהיגר לאוסטרליה והחליט שחווית הציד שלו איכשהו תשתפר פלאים אם הוא יוכל לירות בחיות אנגליות קלאסיות שיובאו לאוסטרליה. לכן הוא אירגן שאחיינו ייבא 24 ארנבונים אנגליים ששוחררו לטבע.

עד מהרה התבררה הפורענות של שיחרור הארנבונים וכל העסק יצא מכלל שליטה. לאחר שנתיים היו כבר אלפי ארנבונים ובתחילת המאה ה- 20 הוערכה אוכלוסיית הארנבונים באוסטרליה ב 10 מילארד ארנבונים. כלומר 1,000 ארנבונים בכל קילומטר רבוע. אוסטרליה פשוטו כמשמעו טבעה בארנבונים אנגליים. שלל שיטות החיסול שניסו האוסטרליים לא צלחו ורק בסוף המאה ה-20, עקב פישול אחר, אוכלוסיית הארנבונים האנגליים החלה להצטמק והסביבה האקולוגית נשמה לרווחה והחלה להתאושש.

לפעמים הטעות בקריאת המציאות נובעת מטיפשות לשמה, יהירות וחוסר נכונות להקשבה:

לדוגמא, “המסע נגד ארבעת המזיקים” שהכריז מאו דזה דונג. בשנת 1958, הכריז השילטון הסיני ש”ציפורים הן יצורים אוכלי חינם של הקפיטליזם”. לכן, על האזרחים להתגייס ולמלא את חובתם ולהרוג כמה שיותר ציפורים (בעיקר דרורים).

“האנשים חומשו בכל אמצעי, ממחבטי זבובים ועד רובים, ותלמידי בתי הספר למדו לירות בדרורים רבים ככל האפשר. המון צוהל של שונאי דרורים שטף את הרחובות, מנופף בדגלים, בעודו מצטרף לקרב נגד הדרורים. קִני דרורים נהרסו וביציהם נופצו, ואזרחים שהקישו בסירים ובמחבתות גירשו את הדרורים מהעצים ולא נתנו להם לנוח עד שכוחותיהם אפסו והם צנחו מתים מהשמים. לפי ההערכות, 200 אלף דרורים מתו בשנגחאי לבדה ביום הראשון של פעולות האיבה. “שום לוחם לא ינוח ולא ישקוט”, נכתב בעיתון “יומון העם”, “עד שתושג הכרעה בקרב”.”

ואכן, הושגה הכרעה בקרב. לכוחות הרשע והפשע של הדרורים לא היה סיכוי מול ההמון הסיני ממוקד המטרה. כמליון דרורים נטבחו ע”י הסינים מחרחרי המלחמה בציפורים. אבל, אז למרבה איימתם של הסינים, הסתברר שהדרורים היו אוכלים את הארבה. משנכחדו ונעלמו מליון דרורים, פשט הארבה על היבולים בלי רחמים וסין נקלעה לשלוש שנים המכונות שנות הרעב הגדול (1959 – 1962). אומנם, הסופר מסייג וטוען שטבח הדרורים לא היה הגורם היחידי לרעב הגדול בסין, אבל אני מאמינה שקרמה Is a Bitch.

ולפעמים הטעות בקריאת המציאות נובעת משיגעון פשוטו כמשמעו:

לאורך ההיסטוריה לא חסרות דוגמאות לשליטים מטורפים ומטורללים להחריד. הסופר מקדיש פרק לשליטים הגרועים והנוראיים ביותר בהיסטוריה.

האנקדוטה המשעשעת ביותר (אם יש משהו משעשע במטורף שמקבל לידיו את המושכות של מדינה שלמה) מתייחסת לשלושת המלכים ששלטו על האימפריה העות’ומאנית, במחצית הראשונה של המאה ה – 17. אם כי במקרה אחד מהשלושה, מדובר בטירלול לשמו.

בשנת 1617, החליטו באימפריה העות’מאנית לשנות את סדר הירושה. השילטון עבר מאהמט (שמת מטיפוס), לאחיו מוסטפה שעד מהרה הפך למוסטפה הראשון.

אותו מוסטפה בילה את 14 שנות חייו האחרונות בכלוב זהב, כשהוא מעשן אופיום ומשתעשע עם פילגשיו. לכן כששוחרר מהכלוב והפך למלך, נהג להסתובב בארמון בלוויית שתי שפחות עירומות, ניסה להאכיל את הדגים במטבעות כסף וזהב, משך בזקן של הווזירים, והעיף את הטורבנים מראשיהם וקינח במינוי של אנשים שפגש במקרה לתפקידים רמי דרג.

לאחר שלושה חודשים, מוסטפה חזר בביטחה למשכנו בכלוב הזהב (בלי שירצחו אותו) ובמקומו עלה לשילטון עות’מאן השני.

עות’מאן השני היה בן 14 כשתפס את השילטון. הוא היה נער שאפתני, דעתן ושאף לבצע רפורמות. לאחר שהתסכסך עם יחידות העלית של הצבא העות’מאני, סגר את בתי הקפה שבהם הם היו מתכנסים, אסר עליהם לעשן ולשתות והחל לתכנן את פירוק יחידות העלית. מן הסתם, יחידות העלית לא השלימו עם העונשים שהסולטן גזר עליהם, לכן הוציאו אותו להורג בחניקה ו”מחיצת ביצים”.

לכן, אחרי ארבע שנים של ניתוק מהעולם, שוב החזירו את מוסטפה הראשון לשילטון. מוסטפה סירב להיות הסולטן. הוא התבצר בחדרו ונאלצו להוציא אותו משם דרך חור בגג. במהלך 17 החודשים בהם היה סולטן בפעם השניה, הוא התרוצץ בין חדרי הארמון וחיפש את אחיו בתקווה נואשת שזה האחרון יגאל אותו מהתפקיד שהטילו עליו.

שוב הדיחו אותו והוא נשלח חזרה לכלוב (שוב מבלי שנרצח) לבלות שם את שארית חייו.

את הכיסא תפס מוראט הרביעי. כשמוראט הרביעי עלה לשלטון הוא היה ילד בן 11, לכן מי ששלטה בשמו היתה אימו כוסם. כשהוא התבגר מספיק בכדי לשלוט, הוא הצליח להוכיח שהוא מופרע וחולה נפש לא פחות מקרוביו.

הוא אסר עישון ושתית קפה על כל הנתינים (ולא רק על אנשי יחידות העלית של הצבא). הוא כל כך שנא קפה, שהוא נהג להסתובב מחופש ברחובות כדי לבחון את אכיפת האיסורים שהטיל ואת האנשים שנתפסו שותים קפה, הוא הוציא להורג במקום.

הוא נהג לבדר את עצמו בהוצאה להורג של בני אדם מכל סיבה, במיוחד בשל היותן נשים (הוא ממש שנא נשים) ובסוף שילטונו הוא “נהג להתרוצץ ברחובות עם חרב בידו ולהרוג כל מסכן שנקרה בדרכו”.

לאחר מותו של מוראט, תפס את השילטון אחיו איברהים. איברהים בן ה 25 בילה את שנותיו בכלוב מזהב וגם הוא סירב לצאת מפחד שזו תחבולה של מוראט לרצוח אותו.

כשיצא מהכלוב, הוא היה מכור לסקס, מחלה אותה ניצלה כוסם שסיפקה לאיברהים שפחות מין והשקתה אותו בסמים מעוררי תשוקה. ההרגלים המיניים שלו היו מזעזעים וחמורים (לא אפרט פשוט תקראו).

בסוף החלק העוסק באימפריה העות’מאנית, מציין הסופר: “ההיסטוריה של האימפריה העות’מאנית בתקופה הזאת דומה כל כך להזיה מיזוגנית עקובה מדם של אדם קודח מחום, שבהשוואה אליה “משחקי הכס נראית כמו פרק מסדרה כל חיי הכפר הבריטי…”

הפרק האחרון בספר, חוזה פנה העתיד. בקצרה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה (וזו לא קלישאה) עלינו להשכיל וללמוד מטעויות העבר בכדי להבטיח את העתיד שלנו. נכון, בני האדם הם בני אדם הם בני אדם. הם ימשיכו לפשל, להאשים אחרים ולא לחשוב על החטאים שלהם. אבל, אולי יש פתח לתקווה בנקודת הזמן הזו שבה האנושות נמצאת.

הספר מומלץ בחום. הוא מאיר עיניים, משעשע וקולח. האנקדוטות ההיסטוריות קצרות וכתובות בלשון קלילה ומצחיקה. למרות שיש בו חלקים שמדכאים (אם חושבים על התכנים ברצינות ומסיקים את המסקנות) הוא משאיר פתח לתקווה שבני האדם יעשו את הדברים הנכונים.

---

It is an entertaining and worrying journey that follows folly and human arrogance. During the book’s ten chapters, the author describes how prominent people in human history made fatal mistakes that led to wars, environmental disasters, mass starvation, and inevitable destruction.

It turns out that human folly (or, in a less washed-up word, stupidity) has no bottom. The cause of this is the human brain, which tends to have cognitive biases and misreads reality.

Sometimes, the mistake in reading reality stems from short-sightedness, and the excellent intention soon becomes destructive:

For example, Thomas Austin, an Englishman who immigrated to Australia, decided his hunting experience would significantly improve if he could shoot classic English animals imported to Australia. Therefore, he arranged for his nephew to import 24 English rabbits released into the wild.

The disaster of releasing the rabbits soon became apparent, and the business got out of control. After two years, there were already thousands of rabbits, and at the beginning of the 20th century, the rabbit population in Australia was estimated at 10 billion rabbits. That means 1,000 rabbits in every square kilometer. Australia is drowning in English rabbits. The multitude of elimination methods that the Australians tried were unsuccessful. Only at the end of the 20th century, due to another disturbance, did the English rabbit population shrink, and the ecological environment breathed a sigh of relief and began to recover.

Sometimes, the mistake in reading reality stems from stupidity for its own sake, arrogance, and unwillingness to listen:

For example, in the “campaign against the four evils” proclaimed by Mao Zedong in 1958, the Chinese government declared that “birds are free-eating creatures of capitalism.” Therefore, the citizens must mobilize, fulfill their duty, and kill as many birds as possible (especially sparrows).

Indeed, the Chinese won the battle. The forces of evil and crime of the sparrows did not stand a chance against the focused Chinese mob. The Chinese slaughtered About a million sparrows from the war on birds. But then, much to the horror of the Chinese, it turned out that the sparrows would eat the locust. After a million sparrows became extinct and disappeared, the locusts raided the crops mercilessly, and China fell into three years known as the Years of the Great Famine (1959 – 1962). Admittedly, the author qualifies and claims that the massacre of sparrows was not the only cause of the great famine in China, but I believe that Karma Is a Bitch.

And sometimes the mistake in reading reality comes from literal madness:

Throughout history, there is no shortage of examples of insane and deranged rulers. The author dedicates a chapter to history’s most terrible rulers.

The most amusing anecdote (if anything is funny about a madman who takes over the reins of an entire country) refers to the three kings who ruled the Ottoman Empire in the first half of the 17th century. However, it is a madman by name in one of the three cases.

In 1617, the Ottoman Empire decided to change the order of succession. The rulership passed from Mehmet (who died of typhus) to his brother Mustafa, who soon became Mustafa I.

The same Mustafa spent the last 14 years of his life in a golden cage, smoking opium and playing with his mistresses. That’s why when he was released from the cage and became king, he used to walk around the palace accompanied by two naked concubines, tried to feed the fish with silver and gold coins, pulled the beards of the viziers, and blew the turbans off their heads and moaned at the appointment of people he met by chance to high-ranking positions.

After three months, Mustafa returned safely to his abode in the golden cage (without being murdered), and in his place, Ottoman II ascended to the throne.

Uthman II was 14 years old when he took the throne. He was an ambitious, opinionated boy striving to carry out reforms. After he clashed with the elite units of the Ottoman army, he closed the cafes where they used to gather, forbade them to smoke and drink, and began to plan the disbandment of the elite units. The elite units did not accept the punishments that the Sultan sentenced them to, so they executed him by strangulation and “splitting eggs.”

Therefore, after four years of being removed from the world, Mustafa I was again brought back to rule. Mustafa refused to be the Sultan. He barricaded himself in his room, and they had to take him out through a hole in the roof. During the 17 months he was Sultan for the second time, he ran around the palace rooms looking for his brother, hoping the latter would rescue him from the role they had assigned him.

He was deposed again, and he was sent back to the cage (again without being killed) to spend the rest of his life there.

Murat IV took the chair. When Murat IV came to power, he was an 11-year-old boy, so his mother, Kusum, ruled on his behalf. When he was old enough to rule, he was able to prove that he was just as disturbed and mentally ill as his relatives.

He forbade smoking and drinking coffee for all subjects (and not only for the army’s elite units). He hated coffee so much that he used to walk around the streets in disguise to test the enforcement of his imposed bans. He executed People caught drinking coffee on the spot.

He used to amuse himself by executing people for any reason, especially for being women (he hated women), and at the end of his reign, he “used to run through the streets with a sword in his hand and kill every poor thing that came his way.”

After Murat’s death, his brother Ibrahim took the reigns. The 25-year-old Ibrahim spent his years in a golden cage, and he also refused to come out for fear that it was a ploy by Murat to murder him.

When he got out of the cage, he was addicted to sex, a disease that was taken advantage of by Kusum, who provided Ibrahim with sex and watered him with lust-inducing drugs. His sexual habits were severe and shocking (I won’t go into detail, just read).

At the end of the section dealing with the Ottoman Empire, the author notes: “The history of the Ottoman Empire in this period is so similar to a bloody misogynistic hallucination of a feverish person that, compared to it, “Game of Thrones” looks like an episode of the British Village Life series…”

The last chapter in the book, For Sees the Future. In short, history repeats itself (and this is not a cliché). We must be wise and learn from past mistakes to secure our future. True, humans are humans are humans. They will continue to screw up, blame others, and not think about their sins. But maybe there is an opening for hope at this point in humanity.