החלק הראשון בטרילוגיית המנזר, הוא ספר טורד מנוחה, אלים, מכאיב ומותח. והוא לא החלק הכי נוראי בטרילוגיה הזו.

התחלתי לקרוא את הסידרה כשהיא רק תורגמה לעיברית. קראתי את הספר הראשון כמעט עד סופו. הוא היה קשה, רווי בתיאורי אלימות, אונס, סמים והתעללות והייתי חייבת לשים אותו בצד ולהחליט אם אני רוצה להמשיך לקרוא. עברה שנה וחצי ורק עכשיו חזרתי אליו, כנראה שהחלטתי שאני לא רוצה לספוג עוד מהדבר הקר והמרושע הזה. ועכשיו החלטתי לסיים אותו.

הבתולה, הוא החלק הכי פחות מרושע. אין בו גיבורה טיפשה כמו ב “אחים ג’יפסי”, יש בו גיבורה תמימה, נערה שיוצאת לחפש מה קרה לחברתה שהצטרפה לכנסיית “השמימית”. היא נכנסת למלכודת באופן תמים ומגלה עולם מרושע שאין אפשרות להימלט ממנו וזה עוד לפני שהיא מגלה מה קרה לחברתה.

הדברים הכי קשים שבהם היא נתקלת הם רוע ואכזריות אנושיים צרופים ואמונה עיוורת.

רוע שנובע מכח בלתי מרוסן. אכזריות לשמה שמופעלת על החלשים רק בכדי לשבור אותם. ועיוורון של אנשים מאמינים ש”הנביא” שלהם הוא המושיע ויראה לכולם את האור ולא מצליחים לראות שמדובר בסרסור, טינופת של אדם.

דלילה מקבלת “מגן” שתפקידו הוא הכל חוץ מלהגן עליה. אדם, אמור להכשיר אותה לקראת מגע אינטימי עם ה”נביא” שהוא במקרה אביו. ההכשרה הזו כוללת בעיקר התעללויות מיניות ואלימות פיזית. אבל היחסים בין דלילה לאדם חורגים מהיחסים המקובלים בין בתולה למגן שלה והם שניהם נסחפים במערכת יחסים, שמובילה אותם אל התנגשות חזיתית עם הרוע והאכזריות.

בכנות, התחלחלתי מכל שורה שקראתי. לא הצלחתי להבין איך נשים שקראו את הספר הזה עפו עליו ברמות מטורפות – יש בו חלקים ממש חולניים, שקראתי עם עיניים עצומות מרוב חלחלה, וכמו שכתבתי בתחילת הפוסט, הוא לא הספר הגרוע בסידרה הזו.

הכתיבה ממש ראלית ואפשר להאמין שהיתה כת כזו “השמימית” לכן למרות החלחלה, הספר קיבל אצלי 3 כוכבים, בסופו של דבר העלילה אומנם חולנית אבל הכתיבה טובה. הספר נגמר בקליף האגר שממשיך בספר הבא.

המנזר #1

דף הסידרה –

The Cloister Trilogy