"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כי סוס מנצח לא מחליפים. אם ניצחנו פעם אחת ניצחון כל כך סוחף בתוך שישה ימים בקיץ, אין סיבה שלא נשמר את אותם ההישגים או כמו שגוטפרוינד כותב, "התוכנית הכללית היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה, כמה שיותר. למה להחליף כשהכל נפלא?" (93)
1967, ערש ההיסטוריה שלי ושל גיבורי "בשבילה גיבורים עפים".
לא, טרם סיימתי את הספר, אני במחציתו ומתמוגגת, ממש לא רוצה שייגמר. לא, זו לא ספרות מופת, אבל זו ספרות שלוקחת אותי במסדרונות הזיכרונות האישיים.
גם אבי נלחם ב- 67. לא היו לו אלבומי ניצחון, כמו לאביו של גיבור הספר, אבל הוא ניצל כל במה כדי לספר לנו על המלחמה, על השותפות שלו בה, על מהלכיה הטאקטיים ועל הנצחונות. אסור היה בשום צורה ואופן להתווכח איתו על שום פרט (פרטים שוליים אבל הכרחיים) ומי שנפל בפח היקוש הזה, חטף נאומים שהסתיימו במשפט הנצחי "אני שכחתי מה שאתה עוד לא למדת".
בשנות ה- 80 זכור לי, שכמצביא קטן הוא קבע את עמדתו בנוגע לכל פעולה צבאית שיש לעשות נגד הלבנונים, הסורים והירדנים ובלי מורא המליץ לדרג המדיני והצבאי ללמוד ממנו רב"ט "ב" כיצד לטפל בכל עוכרי ישראל.
אבל הם לא הקשיבו לו. לא בשנות ה- 80 ולא לפני.
וכך, בשנת 1973, אותה שנה שגוטפרוינד כותב ש"לא היתה טובה ללוחמים. בחודש יולי מת לפתע ברוס לי, אמן הקונג פו, כה צעיר. ואחר כך, במלחמת יום הכיפורים נהרגו 2,350 לוחמים שלנו." (125) הוא נשלח לחזית המיצרית, לאחר תאונת דרכים קשה וניתוח החלפת ירך ברגל. עד כדי כך המצב היה אנוש, שהוא נשלח מהשיקום לחזית, אפילו שמיכות לא נתנו להם, שלא לדבר על מדים ונעלים מתאימות.
אותו אף אחד לא שכח, כמו ששכחו את אביו של הגיבור כשיצאו למבצע כרמה. עם הקביים הוא דידה אל המערכה להביס את המצרים.
זו גם המלחמה, שבה נהרג אחיו של זוגי. באופן מוזר והזוי מסלולי הפלנטות שלנו החלו לנוע לכיוון איחוד בשנה הזו, כאשר קרובת משפחה שלי, קראה לבן שלה על שם זה שנפל בקרב. אותה קרובה תשכול את בן הזקונים שלה במלחמה אחרת בשנת 2006, 33 שנים מאוחר יותר.
מעגלים נסגרים, שותפויות גורל כואבות.
אבי תמיד היה ציוני ופטריוט גדול. גם הכישלון יום כיפור לא הצליח להכניעו ולשכנע אותו לרדת מהארץ. כשחזר מהמלחמה ההיא, הורי התחייבו למשכנתא גדולה וקנו דירה בשיכונים של זוגות צעירים ומשם בנו חייהם.
חיים קשי יום, של מי שהמדינה לא באמת חשבה עליו ועל תרומתו לקיומה. דור שלם שהוציא את שנותיו היפות והצעירות באידיאליזם, אתוס הלוחם הציוני הגיבור, בלחימה במלחמות ישראל ולא ביקש דבר אלא רק ניצחון על המצרים, הסורים, הירדנים והלבנונים.
2 הפרסים היחידים שהרשה לעצמו, היו רכישה היסטרית של תקליטים (שגם אותה אימי מיתנה ככל יכולתה) ומילוי טורי טוטו.
הוי תקליטי הוניל השחורים. עד היום מאות רבות מהם נצורים בגג מחכים לרטרו שיחזיר אותם להסתובב על פטיפון ומחט. אבוי ואבוי לראשו ולנשמתו של מי שנתפס נוגע בהם בלא רשות.
ילדותי לוותה בצלילי המודי בלוז, הרולינג סטונס, הצלליות, ארבעת העונות, האמהות והאבות, סימון וגרפונקל ועוד רבים וטובים. כמו שהיא לוותה בצלילי תוכנית הרדיו "עוד שבת של כדורגל", שתמיד נגמרה במפח נפש מר כשהסתבר ששוב, הניחושים היו קרובים, ממש קרובים ל- 13.
כשהוחלט ש- 13 זה קל מידי ולכן צריך לנחש רק 15 תוצאות, הבין אבי את המסר ופרש לטובת עיסוקים מעניינים יותר.
את שנות ילדותי בליתי על הדשא של סבתי ובחצר הביניין עם ילדי השכונה. היום במבט לאחור, אני חושבת שזו לא היתה שכונה אופיינית לשנות ה -80. רובנו היינו ילדים להורים עובדים, חזרנו לבתים ריקים. מעטים זכו לפרס של אמא מחכה להם עם ארוחת צהרים חמה. רובנו היינו ילדי מפתח שמוקדם מאוד יצאנו משליטת ההורים.
לא אחת הגיעה אימי הביתה כדי לגלות את הניסויים שנעשו במטבח שלה. כבר אז רוב הניסויים לא רשמו הצלחות מסחררות ואימי הטילה וטו חד משמעי על השימוש בסירים שלה. כשנוכחה שאין משמעת, היא אימה בנשק יום הדין, היא תספר לאבא.
את הניסויים שלנו העברנו למטבחים של אימהות אחרות.
וכך איכשהו הגענו כמעט תמימים וברים לשנות ה- 90, כשברקע מדלגת מעלינו מלחמת לבנון הראשונה או כפי שנקראה אז מבצע שלג, רק כדי לגלות את ההיסטוריה חוזרת.
אולי בגלל שאני לא ילידת חורף 73, לי לא הבטיחו שום יונה ושום עלה של זית, לי הבטיחו חיילים שבוזים בלבנון, שנים חולפות, שנים קוטפות ולא מצאנו עוד מנוחה.
וכך מאמצע שנות ה- 90 החלה ההיסטוריה להתגלגל חזרה לאחור לסוף שנות ה- 60.
גוטפרוינד כותב :
"אבא היה נבוך, גם בגלל עשרים ושמונה ההרוגים, הקרב הקשה, האויב שלא הבין כי הפסיד לגמרי ולנצח במלחמת ששת הימים. משהו קשה עור היה באויב הזה, והיה נדמה שגם המזל מנסה את כוחו בעריקות קטנות: בינואר 1968 נעלמה הצוללת "דקר". באמצע החגיגות, באמצע הצבא הטוב יותר בעולם. ולא רק "דקר". גם פיגועים…" (26).
דווקא אחרי האופוריה של הסכמי אוסלו, האפשרות לשלום ואפשרות ההשלמה עם קיומנו כאן במובלעת המזרח תיכונית, באה הנחיתה למציאות הקשה של הפיגועים. עד היום לא תתפסו אותי על אוטובוס בתוך העיר ירושלים, אני לא סומכת על הפלסטינים שהתגברו על היצר שלהם להתאבד באוטובוסים.
ואז שוב לבנון, ועזה תחילה ומסתבר שרבותי ההיסטוריה חוזרת רק אנחנו פחות תמימים, פחות אידיאליסטים, יותר מוכים וחשדנים ובהכרה מלאה שהאויב שלנו לא הבין כי הפסיד לגמרי ולנצח, נהפוך הוא, הוא יתיש אותנו לגמרי ולנצח במלחמות מיותרות חוזרות ונשנות בהן לא נשיג כלום רק יהרגו הילדים שלנו ושלהם כי תבינו, אין תג מחיר לאידיאלים! גם לא מחיר המוות של ילדנו.
"מלחמות כבר לא קורות בחורף", הן קורות בכל עונות השנה וכבר אין בהן מנצחים רק מפסידים. אולי זה הזמן לעשות חשבון נפש ולבדוק מה השגנו, מה הפסדנו, מה לעולם לא נשיג כדי שהזמן שלנו לא יעצור.
בשבילה גיבורים עפים/ אמיר גוטפרוינד
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2008, 280 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
