במהלך ביאנלה בונציה, נתקלת הסופרת רונית פיינגולד במייצג של איה בן רון, שמתאר את חטיפתם של ילדי תימן. משהו מתעורר בה, והיא נזכרת בסיפור הפרטי של משפחתה ובעיקר של אימא שלה: בשנת 1947 ילדה אימא תינוקת. לאחר מספר ימים שבהם התינוקת סבלה מקשיי אכילה, היא נעלמה ולהורים נמסר שהילדה נפטרה.

ההורים לא ראו את התינוקת, לא קיבלו מידע על הקבר שלה ורק מסמך עלום שבו סיבת המוות הלא ברורה נותר בידם.

ההורים, בני 19 עלו לארץ לבדם לאחר שסבלו בשואה. הם מתגוררים בקיבוץ ומנסים להיטמע אבל הדבר לא קל להם. החברה הקיבוצית היא חברה מעמדית ומאוד ביקורתית –

“והיתה היררכיה, לפי מועד העלייה ארצה. הראשונים משנת 1922 היו האצולה המקומית. בניהם שנולדו בארץ היו מלח הארץ. אלה שברחו מאירופה לפני המלחמה היו מדרגה שנייה, אם כי עשו בחוכמה שעלו. ואילו החדשים שבאו אחרי המלחמה אותם שאלו: למה לא באתם לפני המלחמה.”

כשהזוג הצעיר חוזר לקיבוץ ללא תינוק, הם לא זוכים לרגע של שקט או נחמה הם מיד משובצים לסידור העבודה. השתיקה סביב האובדן שלהם גובלת בהוקעה –

“אך סיפורו של הפרט לא היה המרכז. ילדים חולים נכנסו לבידוד כדי לא לסכן את הקבוצה. לידות שלא צלחו, מות תינוקות, נחשבו סטייה מהמאמץ לחיזוק ההתיישבות, ולכן הוסתרו”

האב, שממאן להשלים עם התבוסה ועם האובדן מנסה לחקור בדבר. במיוחד שבאותה התקופה בדיוק פרצה שערוריית ילדי תימן החטופים, אך הוא מעלה חרס בידיו. יתרה מכך מזהירים אותו שיניח לנושא.

רק לאחר מות הוריה ובעצם לאחר הביאנלה והתקופה של הבידוד בקורונה, הבת מוצאת את התשובה לתעלומה שליוותה את משפחתה כל חייה.

בחלק העיקרי של הספר, הכתיבה על ההיסטוריה המשפחתית שלה, על הוריה והיחסים בינהם, על האובדן, על השילוב בחברה הקיבוצית, מדובר בכתיבה אישית, חזקה, נוגעת ללב. ממש מהפנטת את הקורא.

בחלקים שמסביב, התיאור של הביאנלה, ההתעוררות האישית של הסופרת והחשד שאחותה נפלה גם היא כאותם ילדי תימן החטופים, הספר פחות מנגן. באופן אישי, הוא אפילו נשמע לי צורם – רק בהמשך העלילה הבנתי שלמעשה הוריה הם ילידי אירופה, בוגרי הזוועות של היטלר. לא היה חשד שאחותה נעלמה בין אותם ילדי תימן. אין סיכוי בעולם שהילדה שלהם היתה בצבע הנכון לחטיפה. רק תסתכלו על הסופרת בתמונה שלה פה לא ניתן להתבלבל במוצא.

ובכל זאת, כשיובל אביבי עימת אותה עם השאלה הבוערת שכל קורא בר דעת שואל את עצמו, מדוע היא מערבת את המינים. היא מסבירה איכשהו באופן לא מספק ולא מסביר שהיא רצתה לספר סיפור אישי משפחתי ושהיא לא מתיימרת להיכנס לנושא של חטיפת הילדים.

צירפתי מטה את הראיון עם הסופרת בתוכנית “מה שכרוך”.