קראתי את הספר פעמיים. פעם כשהוא יצא לאור, בפעם השניה אחרי שקראתי את ספרה השני “על גופתי המתה” כדי להיזכר מדוע חשבתי שהוא רק בסדר. אכן הספר השני סובל מאותן המחלות של הספר הראשון.

הדמות המרכזית, אישה, גרושה, עם שני ילדים עורכת דין מצליחה במשרד ידוע. שמה אינו ידוע והיא בגדר אנונימית. היא ממורמרת ומתוסכלת מהדרך שבה התגלגלו חייה. זה לא פשוט לנהל חיי זוגיות, אימהות עם קריירה תובענית.

הספר הראשון מתרחש בדיוק לאחר גירושיה, הגרוש מוצא את אהבת חיו – דינה, אישה מבוגרת ממנו, היפית וחסרת טעם בלבוש. הוא מתחתן איתה. באותו הזמן, הגיבורה בודדה מתמודדת עם רגשי נחיתות נשיים, עם אמא שלה, הפרימדונה ש”גונבת” את בעלה הדמנטי של אחת הדיירות בבית האבות בו היא מתגוררת, עם הילדים, ועם גברים שרוצים ממנה סקס ולא יותר.

למרות האירוניה המושחזת והציניות המשעשעת שמאפיינת את תחילת הספר, בשלב מסויים היא מתחילה למחזר את עצמה ומורגשת עייפות החומר. הספר כבר לא מצחיק, לא חינני ושוקע לתוך הבנאליות של אישה וורקוהוליקית, מתוסכלת וממורמרת שמתמודדת עם המציאות שבעלה בגד בה והיא לא מצליחה לייצר מערכת יחסים אינטימית חלופית.

הספר השני טוב יותר ולו בגלל האמא המטורללת שמעלליה תופסים נפח גדול יותר.