חגיגת יום הולדת לאיש עסקים יפני במדינה דרום אמריקאית עלומה הופכת בן רגע לתקרית ביטחונית רבת משתתפים, כשחוליית חוטפים חמושה פורצת לבניין סגן הנשיא. הדרמה הפוליטית שנרקמת אמורה להיות מתוחה, עוצרת נשימה – אבל בפועל, כמו בכל אגדה שמתחילה ברעש גדול, גם כאן העסק מסתבך פחות בגלל האקדחים ויותר בגלל הדינמיקה האנושית.
החוטפים, כך מתברר, הם בעיקר נערים חסרי השכלה עם הרבה תחושת שליחות ומעט מאוד מושג מה בעצם עושים עם חבורה של בני ערובה בינלאומיים. מהר מאוד הכוח עובר מהנשק אל האנשים: נולדים קשרים, נרקמים מבטים, גיטרות נשלפות, והאופרה – כן, יש גם אופרה – צוברת תפקיד דרמטי משלה.
אן פאצ’ט מפגינה כתיבה מדויקת, משויפת, לפעמים עד כדי סטריליות. היא יודעת לתאר סצנה ולבנות מתח רגשי, אבל בשלב מסוים, נדמה שהסיפור פשוט לא מתרומם. הוא נותר כלוא במתחם הסגור של החטיפה – ולא רק במובן העלילתי. התחושות נשארות על פני השטח, כאילו גם הקוראים, כמו החטופים, לא מצליחים באמת לברוח מהשעמום הזוחל של הסטטוס קוו.
נראה שאין לה כוונות לכתוב יצירת מופת שתיכנס להיכל התהילה של הספרות העולמית – וזה בסדר גמור. בל קנטו הוא רומן ביניים: לא כבד, לא קל מדי,כמו מוסיקת רקע. דרמת בני ערובה עם גוון לירי, שלא מזעזעת אבל מעבירה אחר צהריים שלם בלי לבדוק את הטלפון.
למי זה מתאים?
למי שמרגיש תקוע בין שני ספרים תובעניים, מחפש אתנחתא קלה עם כתיבה איכותית, ורוצה להיזכר שבמקומות הכי לא צפויים – גם בתוך סיטואציה של חטיפה – יכולים להיווצר רגעים אנושיים שהם כמעט יפים.
בל קנטו/ אן פאצ’ט
הוצאת ידיעות ספרים , 2004, 364 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
