For English review, please scroll down.

הספר הראשון שאני קוראת מאת הסופרת. באנגלית הספר נקרא “בוקיצה מכשפה” שמאוד מתאים לתכנים של הספר. בעברית תורגם כ – “בית הקיסוס” שמסיט את המיקוד של העלילה.

לצערי, הספר לא מצדיק את האורך שלו (511 עמודים ארוכים) והעלילה לא קצבית ולא תמיד הכי מעניינת. למרות שכריכת הספר מבטיחה שוטרים, גולגלות, חשדות וסודות, היא מתנהלת בעצלתיים עם פרצים של אקשן שמסתיימים בלא כלום.

זהו סיפור משפחתי, של ארבעה דורות באירלנד. במרכז הסיפור טובי, צעיר פריבילג מוצלח וחתיך. הוא בן יחיד שקיבל הכל בחייו. ברגע אחד מתהפכים חייו. לטובי יש בת זוג אוהבת, והוא שוקל להציע לה נישואים. הוא עובד גלריה לאמנות. הוא מרוויח טוב וההורים שלו מבוססים.

ערב אחד, כשהוא חוזר מערב בילוי עם חברים בפאב, תוקפים אותו בדירה שלו שני פורצים ומכים אותו באלימות ובברוטליות. באירוע הוא כמעט מאבד את חייו ומצליחים להציל אותו במחיר של איבודי זיכרון, פוסט טראומה ומספר פגיעות גופניות שלא משתקמות.

טובי מאבד את הביטחון שלו בחייו ובמזלו ששפר עליו. העובדה שהמשטרה לא מצליחה לפענח את תיק הפשע וחוקרת אותו כאילו הוא התוקף ולא הקורבן וכן, איבוד הזיכרון, מערערים אותו ובנקודת זמן מסויימת הוא מחליט לעזוב את דבלין, לעזוב את הדירה שלו ואת העבודה שלו ולעבור לגור עם דודו הוגו (אחיו של אביו) בבית הקיסוס.

דודו הוא איש מתון, מעולם לא נישא והוא סובל מסרטן המח בשלבים מתקדמים. בית הקיסוס הוא בית של משפחתו מזה ארבעה דורות. בזמנו, בתקופה שסבו וסבתו עוד היו בחיים, טובי היה מתארח בבית הקיסוס. זיכרונותיו של טובי מבית הקיסוס נפלאים והוא שואף להחזיר את חייו למסלולם ואת העטרה ליושנה באמצעות שיחזור ילדותו ונערותו.

בתחילה נראה שאכן טובי משיג את מטרתו. בית הקיסוס הוא אי של שלווה ומרגוע. טובי פוגש את בני דודיו – לאון וסוזנה- והזיכרונות הטובים משנות ילדותו ובחרותו עוטפים אותו כמו שמיכת פוך חמה ביום גשם סוער. הנחמה והשלווה מייצבים את מצבו והוא מרגיש שיפור.

אבל אז מתגלה גולגולת בתוך עץ הבוקיצה שבחצר ואחר כך גם גופה וכל חייו מתערערים בצורה חסרת תקנה.

“בזיכרוני, העולם עצר. הכול תלה ללא תנועה וללא משקל מעל כדור הארץ המסתובב באיטיות, שרוי בדממה עצומה שנמשכה הלאה והלאה, כך שהיה לי זמן לקלוט כל פרט: שערה הזהוב־אדמוני של סוזנה קפוא באמצע התנופה על רקע השמיים האפורים, פיו הפעור של זק, נטיית גופו של ליאון כשבלם את עצמו בחופזה. באופן משונה, זה הזכיר לי דווקא את הרגע שבו הדלקתי את האור בסלון שלי ושני הפורצים הסתובבו להביט בי. מצמוץ אחד, מבט אחד הצידה, וכשאתה חוזר להביט הכול שונה: העצים וחומת הגן והאנשים נראו כולם כמו עצמם, אבל היו עשויים מאיזה חומר חדש וזר; נראה היה שהעולם לא השתנה, ועם זאת עמדתי במקום שונה לחלוטין.”

החקירה שמנהלים השוטרים, או נכון יותר האופן שבו החקירה מתנהלת, והמניפולציות של בני דודיו, מטלטלים את נפשו של טובי. הוא שוקע בשיגרה של חוסר ביטחון, כדורים פסיכיאטרים ואלכוהול ומתחיל לפקפק לא רק בזיכרונות שלו אלא גם במשפחתו.

תיאור התדרדרותו המנטלית של טובי, שואב את רוב המאמצים של הסופרת. בתהליך ארוך כואב ומייגע (לקוראים ולטובי) טובי הופך מנער הזהב, לאדם חסר כישורים בסיסיים. הוא מנסה לפענח את האירועים של ההווה ושל העבר ומתקדם בצעדי תינוק מהוססים. הזיכרון שלו הוא אבן נגף רצינית. לתחושתי הבדיחה היא על חשבון הקוראים, שכן לשים את טובי במצבו הנפשי והקוגנטיבי בעמדת הבלש, זו בדיחה גרועה ביותר.

טובי הוא מספר לא אמין. הסיפור שלו מפוקפק, בעיקר הצורה שבה הוא זוכר את העבר. יחד עם זאת, הדמויות של בני דודיו גרועות עוד יותר והן היו עוד פחות אמינות מהדמות של טובי.

יתרה מכך, אי האמינות של טובי אינה גורמת לרגע לפקפק בסיפור המרכזי שלו שהוא לא היה מעורב באף אחת מהפרשיות. לעומת, הדמויות של סוזנה ולאון שאי האמינות שלהן טבול ברשעות וציניות.

מפתיע, שמשפחתו האמידה של טובי לא גייסה את אחד מעורכי הדין התותחים באירלנד שילוו אותו במהלך שתי החקירות שהוא נמצא במרכזן. בשתיהן השוטרים מתנהלים באלימות ואגרסיביות מול טובי. בחקירה השניה אפילו עוד יותר ואני לא חושבת שיש להם בכלל סיבה או בדל ראייה שקושרים את טובי לאירועים יותר ממה שיש להם כלפי האחרים.

לבסוף, כל הדמויות בספר, בלתי נסבלות ולא מעניינות. בשלב מסוים במהלך הקריאה פשוט חרקתי שיניים והמשכתי. טובי המוצלח והמסכן שמעולם לא התמודד עם החיים האמיתיים. אין בו שום דבר מעניין, פשוט כלום.

סוזנה המניפולטיבית, האכזרית והצינית. לאור סיפור חייה שמתגלה רק בפרקים האחרונים, היא יכלה להוות מוקד של עניין. אבל האכזריות המניפולטיביות והציניות שלה כדמות מבוגרת מרחיקים כל אפשרות להרגיש אמפתיה כלפיה.

הדמות של לאון בכיינית ומתקרבנת. הוא מצטייר כדמות מסכנה, שהחיים כיפכפו אותה.

השוטרים, כל אחד היה פשוט בלתי נסבל באופן שונה. החקירה שהם מנהלים בשני המקרים, היא במקרה הטוב בדיחה על חשבון הקוראים במקרה הרע, דגם רע ולא מקצועי של חוקרי משטרה ובלשים. אפילו הוגו, שהיה באמת דמות חביבה, לא היה מעניין.

למרות שזיהיתי הבזקי כישרון, אני לא יכולה להמליץ לקרוא את הספר. אולי רק לאוהדים שרופים של הסופרת שלא יכולים בלי טאנה פרנץ’.

---

The first book I read by the author. In English, the book is called “Witch Elm,” which is very suitable for the contents of the book. In Hebrew, it was translated as “The ivy house,” which diverts the plot’s focus.

Unfortunately, the book does not justify its length (511 pages), and the plot is not rhythmic and not always the most interesting. Although the cover promises cops, skulls, suspicions, and secrets, it proceeds lazily with bursts of action that end in nothing.

“The ivy house” is a family story of four generations in Ireland. At the story’s center is Toby, a successful, handsome, privileged young man. He is an only child who has received everything in his life. In one moment, his life turns upside down. Toby has a loving partner, and he is considering proposing to her. He works in an art gallery. He earns well, and his parents are established.

One evening, when he returns from a night out with friends at the pub, two burglars attack him in his apartment and beat him violently and brutally. In the incident, he almost loses his life, and they manage to save him at the cost of memory loss, post-trauma, and several physical injuries that do not recover.

Toby loses confidence in his life and the luck that has improved it. The fact that the police are unable to solve the crime case and investigate him as if he were the attacker and not the victim, and also the loss of memory, undermines him. At a certain point, he decides to leave Dublin, his apartment, and his job and move in with his uncle Hugo (his father’s brother) in the Ivy house.

His uncle is a moderate man who has never married and has advanced brain cancer. The ivy house has been his family’s home for four generations. When his grandparents were still alive, Tobi would stay there. Toby’s memories of the Ivy house are lovely, and he strives to get his life back on track and the crown back to its former glory by reliving his childhood and youth.

At first, Tobi has achieved his goal. The ivy house is an island of peace and relaxation. Tobi meets his cousins—Leon and Susanna—and the good memories of his childhood years and his choice wrap him up like a warm duvet on a stormy, rainy day. The comfort and peace stabilize his condition, and he feels an improvement.

But then a skull is discovered inside the elm tree in the yard, and then her body as well, and his whole life is irreparably shaken.

The investigation conducted by the police, or rather how the investigation is conducted, and the manipulations of his cousins shake Tobi’s soul. He sinks into a routine of insecurity, psychiatric pills, and alcohol and begins to doubt not only his memories but also his family.

The description of Tobi’s mental deterioration draws most of the writer’s efforts. In a long, painful, and tedious process (for the readers and Tobi), Tobi turns from the golden boy to someone without basic skills. He tries deciphering the present and past events and moves forward with hesitant baby steps. His memory is a severe stumbling block. The joke is at the expense of the readers since putting Tobi in his mental and cognitive state in the position of the detective is an awful joke.

Toby is an unreliable narrator. His story is questionable, especially the way he remembers the past. At the same time, his cousins’ characters ​​are even worse and less believable than Toby’s.

Moreover, Toby’s unreliability does not for a moment doubt his main story, which is that he was not involved in any of the affairs. In contrast, the characters of Susanna and Leon, whose unreliability is steeped in malice and cynicism.

Surprisingly, Toby’s wealthy family did not recruit one of the top lawyers in Ireland to accompany him during the two investigations he is at the center of. In both cases, the police are violent and aggressive towards Tobi. In the second investigation, they don’t have any reason or shortsightedness to tie Tovi to the events any more than they have to the others.

Finally, all the characters in the book are unbearable and uninteresting. At some point during the reading, I gritted my teeth and continued. Poor, successful Toby has never faced real life. Nothing is interesting about it, just nothing.

The manipulative, cruel, and cynical Susanna. Given her life story, which is revealed only in the last chapters, she could be a focus of interest. However, her manipulative cruelty and cynicism as an adult character remove any possibility of feeling empathy for her.

Leon’s character whines and gets closer. He is portrayed as a poor man turned upside down by life.

The cops—each one was just unbearable in a different way. The investigation they conduct in both cases is, at best, a joke at the readers’ expense and, at worst, a flawed and unprofessional model of police investigators and detectives. Even Hugo, who was a likable character, was not attractive.

Although I recognized flashes of talent, I cannot recommend reading the book. This is only for ardent fans of the writer who can’t live without Tana French.