אני מוצאת שלספרות ממדינות סקנדינביה, שמתרגמים בארץ, ישנם שני קצוות מובהקים:

בקצה האחד נמצאת הספרות שעוסקת בטבע, במקומו של האדם בטבע, בהירהורים על החיים ועל המוות.

בקצה האחר, נמצאת ספרות הפשע והמותחנים.

פוסה שייך לסוג הראשון. זהו ספרו הראשון שמתרגמים לעברית ולמרות שהסופר עטור פרסים ודמות ידועה בעולם, קשה לי לראות אותו הופך לפר פטרסון או יו הנסבו בקרב הקוראים היישראלים.

הספר נפתח בבוקר בסצנת לידה של יוהנס. לאחר לידת בתם הבכורה, מגדה, הוריו המתינו ללידת ילדם השני במשך שנים. האב, אולי, בטוח שהתינוק שיוולד יהיה בן והוא יהיה דייג כמוהו. הוא המתוח מהרהר בלידה, בחיים, במוות ובאלוהים.

ואז לאחר הלידה קופצים מיד לחלק השני.

בחלק השני של הספר, הקורא פוגש את יוהנס, יום אחד בזיקנתו. יוהנס, מתעורר לעוד בוקר שבו הוא תוהה כיצד ימלא את יומו: אשתו, מתה מזמן, ובדרך כלל הוא מוצא מקלט מהבדידות בשורת הרגלים שהופכים לסוג של ריטואל.

בדר”כ הוא מתחיל את היום בקפה וסיגריה, הליכה אל המפרץ, ביקור בביתה של נכדתו הצעירה.

אבל היום, כשהוא מתעורר אל יומו, הכל נראה קצת שונה. הכאב שליווה אותו בגופו נעלם, והרצון לסיגריה לא קיים. ככל שהוא מתקדם ביומו, יוהנס מבחין בשינויים קטנים, הן בעצמו והן בעולם הסובב אותו.

הגבול בין מציאות לזיכרון הופך מטושטש והאוירה הופכת לא מציאותית.

זה בהחלט לא יום רגיל, אבל רק בסוף החלק השני יוהנס והקורא יצליחו להבין מה בדיוק קורה.

בין שני החלקים, לא קורים אירועים רבים: החיים מתרחשים והם לא מסעירים.

החיים הרגילים האלה של יוהנס, זולגים ממחשבותיו, כאשר הוא צועד לקראת המוות ואיתו הקורא צועד בצמתים מרכזיים של חייו. הקורא לומד על משפחתו ועל דמויות מרכזיות בחייו של יוהנס משברי מחשבות ומשפטים.

אין כאן אמירות מובהקות, אלא טיפטופים של זיכרונות במעבר אל העולם הבא.

הכל מאוד מינורי, מרומז ואוורירי. שוקע במעגלים של חשיבה והירהורים נוגים, שלרגע אפשר לפספס את העובדה שיוהנס של החלק השני הולך לקראת מותו.

אכן, סיום הספר הופך אותו לראוי לקריאה אבל לטעמי הוא הלך רחוק מידי עם המינוריזם והאווריריות של הכתיבה.