For English review, please scroll down.

“אל תקרא לי אום כולתום” הוא רומן מסוגת המותחן משולבת בסוגת הרומן ההיסטורי המתרחש בתקופת מלחמת ששת הימים.

זמירה, שוטרת במשטרת ישראל בעיר חולון, נקראת להגיע לחברתה מילדות, מירי, ערב מלחמת ששת הימים. כשהיא באמצע המשמרת היא נוטשת את התחנה, ומגיעה לביתה של מירי, זו מספרת לה, שבעלה הטרי – לו נישאה כשבוע לפני כן – נעלם.

הבעל המדובר, רפול, הוא שוטר בתחנה שבה משרתת זמירה. הוא רכז מודיעין שיצא במוצ”ש לפגוש מודיע ומאז לא חזר.

למחרת היום, כאשר כאשר מלחמת ששת הימים פורצת, מתגלה גופתו של רפול, בפילבוקס השכונתי, כשהוא ירוי מטווח קצר.

מפקד התחנה ממנה את משה ביטון לראש הצח”מ, זמירה מתלווה אליו לבשר למירי על מציאת גופת בעלה. הוא מצרף אותה לחקירה בתמימות, מתוך רגישות לאלמנה וגם מתוך סינוור של התאהבות שהוא חש כלפי זמירה שהיא רווקה מושכת. מאידך, לזמירה יש תוכניות אחרות.

יש לה חשדות משלה על אופן התגלגלות האירועים ובמקביל לחקירה המשטרתית היא מתחילה בחקירה עצמאית משלה.

הרומן זכה לשבחי המבקרים מקיר לקיר. גם אלה שניסו לחלק שבחים מבלי להצטייר כנסחפים אחרי העדר, עשו זאת אומנם בלשון רפה אבל עדין חלקו לסופרת ולספר שבחים מבלי להתייחס למספר בעיות מהותיות שצפות במהלך הקריאה.

“בשבועיים האחרונים לא רק שחפרו את כל הרחובות של תל גיבורים ומילאו אותם בשקי חול כדי להגן על כניסות הבתים, ולא רק שלא היו כמעט אוטובוסים והיא הייתה צריכה לתפוס כל פעם טרמפ אחר לתחנה, אלא שזומר, מפקד יחידת־החקירות־של־משטרת־חולון, השתגע כי הוא כבר לא ידע מה חשוב יותר — המלחמה בערבים או המלחמה בפשע. זה שמפקד המחוז התקשר אליו בערך כל שלוש שעות בשביל לשאול מה קורה ועל־הדרך שינה כל פעם את ההנחיות שהוא עצמו נתן לפני יומיים, לא עזר לו יותר מדי. בגיל ארבעים ושלוש, אחרי עשרים ושתיים שנה במשטרה, זומר חשב שמגיע לו שיסמכו עליו וייתנו לו לעבוד כמו שהוא יודע. במקום זה הוא יושב על הכיסא הענקי שלו, במדים שאשתו גיהצה לו כל בוקר, ומולו יושבים ביטון, החוקר הבכיר שלו, ומשומר מהמז״פ, וכל מה שהוא רוצה זה לתלוש לעצמו את השערות שבקושי יש לו, כי הפשע בחולון ממשיך להשתולל, והאולקוס שלו עובד שעות נוספות יחד איתו.”

הכתיבה של שלח קולחת ומשעשעת, רוויה בביטויים עממיים ובתיאורים קולעים. יחד עם זאת, אין דמות אחת לרפואה בספר שאינה מצטיירת באופן סטריאוטיפי עד כדי כאב:

מירי, מאוהבת בבעלה עד כדי שיגעון שהיא מוכנה להבליג מידי פעם על מכה כחולה פה, ועל ייחס של משרתת שם.

רפול, מוגדר מראש כאחד שהלב שלו “שחור”. הוא השוטר הרע שחצה את הקווים לעולם של העבריינים.

תקווה, האם האלמנה, שמתאבלת על בעלה ומכה על חטא על יחסה לבתה.

משה ביטון, השוטר הטוב והתמים, מאוהב בזמירה ובעיניים שלו יש כוכבים של חתונה באולמי שלתיאל.

וזמירה, המזכירה הקטנה, שאביה עשה עיסקה עם מפקד התחנה להכניס אותה למשטרה.

השוטרים נחלקים לטובים ולרעים וכמו היום גם אז המשטרה נלחמת בפשע המאורגן ואין לה מספיק כח אדם.

שימוש היתר בסטריאוטיפים לא משחק לטובת העלילה. נהפוך הוא, דווקא לרעתה כאשר הוא משטח את הדמויות והופך אותן לקריקטורה מונפשת על רקע מילות השירים של אום כולתום. לילידי שנות ה -70 לא קשה לדמיין תמונות בשחור לבן מסרט ערבי של צהרי יום שישי.

מה גם שהשימוש בסטיראוטיפים כל כך מוגזם שפתרון התעלומה הופך שקוף וברור לכל בר בי רב מה הסופרת עושה. אולי כי הספר נועד לכל בר בי רב, לפרוט על נימי הנוסטלגיה, להזכיר נשכחות ולחבר את הקורא למקום ולאווירה של סוף שנות ה- 60.

אולי היא לא ניסתה לכתוב ספר תעלומה וסתם יצא לה. אבל מהר מאוד מתבהרת העלילה ואין בה מסתורין או תעלומה, למעט השאלה מדוע זמירה ממשיכה להתראות עם מפקד התחנה ולא מתקדמת בחייה.

בדרך אל המטרה, הסופרת גורמת לזמירה לשכוח את עשרת הדיברות ואת העובדה שהיא (בכל זאת) שוטרת במשטרה. היא לא שייכת למשפחת פשע וגם לא עבריינית ולכן המטרה אינה מקדשת את האמצעים, גם אם נדרשים פה אמצעים טקטיים כבדים.

סך הכל הספר קולח, הכתיבה של יוכי שלח קלילה והיא מצליחה להכניס את הקורא לעלילה. מאידך, הספר לא מספק קתרזיס ונורמות ההתנהגות של הדמות הראשית מזעזעות כך שממש התאכזבתי. זו לא בלשית שניתן להתגאות בהישגים שלה, זו בלשית שלא הייתי רוצה לפגוש במציאות.

אל תקרא לי אום כולתום /יוכי שלח

הוצאת עם עובד, 2023, 300 עמודים

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐

דירוג: 3 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 4 מתוך 5.

“Don’t Call Me Um Kulthum” is a thriller and historical novel set during the Six-Day War.

Zamira, a police officer in the Israel Police in the city of Holon, is called to help her childhood friend. While she is in the middle of her shift, she leaves the station and arrives at Miri’s house. Miri tells her that her new husband, whom she married about a week before, has disappeared.

The husband in question, Raful, is a police officer at the station where Zamira works. He is an intelligence coordinator who went out last night to meet an informant and has not returned since.

The next day, during the outbreak of the Six-Day War, Rapoul’s body is discovered in the neighborhood pillbox, having been shot at close range.

The station commander appoints Moshe Biton as head of the police station. Zamira accompanies him to inform Miri about the discovery of her husband’s body. Moshe innocently joins Zamira in the investigation out of sensitivity for the widow and due to his infatuation with Zamira, who is an attractive single woman. However, Zamira has other plans.

She has her own suspicions about how the events unfolded, and she begins her own independent investigation at the same time as the police investigation.

The novel received widespread praise from critics. Even those who attempted to offer praise without appearing to follow the crowd did so in a weak manner yet still commended the writer and the book without addressing several significant issues that arose during the reading.

Shelah’s writing is engaging and colorful, filled with popular phrases and vivid descriptions. However, the book portrays characters in painfully stereotypical ways.

Miri is deeply in love with her husband, so much so that she is on the verge of madness, occasionally yearning for attention and affection.

Rapoul is defined as someone with a “black” heart. He is the tough cop who has crossed the line into the world of criminals.

Tikva, the widowed mother, mourns for her husband and fights against the mistreatment of her daughter.

Moshe Biton, the kind and innocent policeman, is in love with Zamira, and in his eyes, there are stars of a wedding in the halls of Sheltiel.

And Zamira, the young secretary, whose father struck a deal with the station commander to secure her a position in the police force.

The police are divided into good and evil. Even back then, they were fighting organized crime with limited manpower.

The excessive use of stereotypes does not benefit the plot. On the contrary, it detracts from it by flattening the characters and turning them into animated caricatures against the backdrop of Umm Kulthum’s songs. For those born in the 1970s, it’s not hard to imagine black and white images from an Arab Friday afternoon movie.

The use of stereotypes in the book is so excessive that the solution to the mystery becomes transparent and clear to anyone who knows what the author is doing. Perhaps the book is meant to touch on nostalgia, to remind forgetfulness, and to connect the reader to the place and atmosphere of the late 1960s, reaching everyone.

Maybe she wasn’t trying to write a mystery book and just got away with it. The plot becomes clear very quickly. There is no mystery in it, except for the question of why Zamira continues to see the station commander and does not move forward in her life.

While pursuing her goal, the author leads Zamira to forget the Ten Commandments and her identity as a police officer. Despite the need for strong tactical measures, her affiliation with a crime family or criminal activity means that the end does not justify the means.

Overall, the book flows well. Yochi Shelah’s writing is engaging, drawing the reader into the plot. However, the book fails to provide catharsis, and the behavior norms of the main character are shocking, which left me feeling disappointed. This is not a detective whose achievements you can be proud of; rather, it’s a detective I would not want to meet in real life.