מה כבר אפשר לכתוב על ספר שכל מילה עליו לא יכולה לא לתאר את גודל החוויה ולא לתאר את הוירטואוזיות של הסופרת שכתבה אותו? לצערי הסופרת כתבה רק ספר אחד (בכל מקרה רק אחד תורגם לעיברית).

זהו סיפורם של ג´ם וסקאוט שני ילדים של עו”ד לבן, אטיקוס פינץ’, שנבחר ע”י בית הדין לייצג כושי במשפט אונס של נערה לבנה. למרות שאין ראיות לכך שהנאשם אנס את הבחורה הלבנה, חבר המושבעים מאשים אותו באונס.

הסיפור מתרחש במחצית הראשונה של המאה ה- 20, בדרום ארה”ב כך שניתן להבין כי הוא מתרחש בתקופה שלאחר שיחרור השחורים מעבדות אבל לפני המחאה של מרטין לותר קינג שהביאה את השינוי האמיתי.

הסיפור מסופר מזווית ראייתה של הילדה (שהיא גם הצעירה יותר) דבר המוסיף חן לאופן בו מסופר הסיפור. הוא מתובל באנקדוטות משעשעות, משלים ונמשלים ומביא לקורא את ההווי של הדרום בצורה חיה ומלבבת.

בדרך ילדותית משהו, הקורא מתוודע במלוא החדות לקרע שבין שחורים ללבנים, ליכולת ההרסנית של ההמון שמתאגד ללא שום הכוונה רציונלית, להתפוגגות של המנהגים הארכאיים, לשבירת מוסכמות ועוד. זהו כתב אישום כנגד החברה האמריקאית שטופת דעות קדומות וגזענית והוא נכתב ופורסם בתקופה של מאבק חברתי כנגד ההפרדה הגזעית והאפלייה הגזעית.

בנוסף, אפשר למצוא בו גם ביקורת על שיטת המשפט שבה חבר המושבעים יכול להתעלם מהחוקים ומהראיות ולקבל החלטות שגויות מהיסוד על סמך דעות קדומות.

מסמך אנושי מרתק ולא פלא שהוא ספר שנחשב בגדר חובת קריאה. אבל לצערי בגיל העשרה בני נוער לא יכולים להעריך נכונה את עומק הספר והקריאה בו נעשית כהכרח.

מי ששוקע בספר מצליח לקורא בין השורות כיצד היא משרטטת את דמות האדם על החייתיות שבו והאנושיות שבו. המסר בדבר הרג הזמיר מצליח לפעפע רק לאחר מחשבה מושכלת על טבענו ועל הטבע של הסובב אותנו.

מומלץ בחום.