לא בכדי הספר היה מועמד לפרס ספיר, סיגנון הכתיבה, אף על פי שיש בו משהו מזרם התודעה, עדין רק נושק לו ומצליח באופן הזה להיות מלא עומק ורגש.

הספר מעין אוטוביוגרפיה חלקית של הסופרת, שאימה היתה משוררת ידועה בשנות ה 50 והיתה הבטחה גדולה עד שנעלמה.

הספר נע בין אפיזודות אקלקטיות שלא בהכרח קשורות. בתוך כל אפיזודה ישנם התחלה אמצע וסוף, לפעמים ההתחלה היא לא ההתחלה הכרונולוגית אלא באמצעות סיגנון הכתיבה נותנת לקורא תמונה של חיי המשפחה:

האם שעזבה את העיר ואת הילד שלה לטובת חיי הקיבוץ, שם היא פוגשת גבר נישאת לו מביאה ילדה נוספת רק בכדי לעזוב אותם ולחיות בעיר הגדולה, לכתוב שירים ולערוך ירחון ספרותי. החזרה, לחיי המשפחה והוויתור החלקי על השירה והכישלון להחזיק בשני העולמות שלמים ולא פגומים.

וזה המוטיב שיחזור, מערכת היחסים בין האם לעולם החיצוני שמקיף אותה בבועת כתיבת השירה שלה. העולם החיצוני שהוא גם המשפחה הגרעינית שלה במשולש: אב-אם-ילדה.

ספר יפיפה, שמציף את המתח שבין חיי משפחה, זוגיות ואמהות והתובענות
של המערכת המשפחתית והמחוייבויות לה לבין הגשמה כמשוררת ואמנית. הקושי במציאת הקו המאזן בינהם. ובין לבין החיים כפי שהם על המהמורות שבהם.