For English review, please scroll down.
איך לתרגם אהבה הוא ספר על מרחק. על שני אנשים שמגיעים עם שבר ועם שפה שלא מסתדרת עם העולם. הקרבה בינהם נבנית מבדיקות קטנות וזהירות, לא ממחוות גדולות. כמו שני חלזונות שנוגעים במחושים, נזהרים שלא לקרוע את מה שעוד לא הספיק להתאחות.
אורי עובד בגינון וחושב בקומפוזיציות. עבורו, אנשים הם דפוסים במרחב, והוא יודע לבטא את אופיים בגינה. במקביל הוא מוזיקאי מחונן שכתב למגירה שנים, כאילו המוזיקה יכולה להתקיים רק בסתר. יערה, כנרת מחוננת שחוזרת לבית ההורים אחרי התמוטטות. היא קורסת פנימה. המפגש ביניהם מוליד שיתוף פעולה מוזיקלי שעם הזמן נעשה אינטימי. המוזיקה שלהם היא שפה פרטית, דרך לדבר בלי להיתקע במילים, דרך לגעת בלי להיבהל. ובשפה הזו הפערים מצטמצמים, מספיק כדי שאורי ייתן למה שכתב להישמע, מספיק כדי שיערה תצא מעצמה.
הספר לא נשאר בבועה זוגית. המעטפת נוכחת כל הזמן: אם שמגוננת עד שהיא חונקת, אח שמנסה לתרגם “נורמליות”, ומנטור גרמני שמייצג מצוינות קשוחה. ומהמקום הכי פחות צפוי מגיע המשפט הכי מדויק שאומר ליערה: לכי עם האינטואיציה שלך. לקריירה מוזיקלית יש מחירים. יש מי שכבר שילם אותם. והוא מתחרט.
יש לספר רגישות אמיתית. אורי לא כתוב כקישוט, ולא כ”שיעור” על שונות. הוא אדם עם רצונות, עקשנות וקצוות. ואז הספר מתחיל לפחד מהחומר שלו. הוא מתייפייף. הוא מחפש יציאה נקייה. השונות מקבלת כישרון נדיר, השבר מקבל פריצה, והמציאות נשארת מחוץ לחדר.
כאן העסק נהיה נוח מדי. השבר מקבל תאורה מחמיאה, הצלחה, יופי, “מגיע להם”. החיים לא נותנים חבילה כזאת. כישרון לא תמיד מציל; לפעמים הוא רק מעלה את מחיר הכישלון. לוי כותבת יפה, לפעמים יפהפה, ואז עוצרת רגע מוקדם מדי. היא לא נותנת לרוך להיכשל. היא לא נותנת לאהבה להשאיר סימן. היא משאירה אותנו צעד לפני המקום שבו המציאות נשארת כמו שהיא: חשופה, כואבת, ולא מתורגמת.
“איך לתרגם אהבה” הוא ספר שיודע לגעת. הוא מבין שאינטימיות נוצרת לפעמים דווקא במקום שבו אין מילים נכונות, רק ניסיון חוזר. לוי מציירת רגעים של חיבור אמיתי, ואז נסוגה כשהמחיר מתחיל להתקרב. אם אהבה היא תרגום חלקי, מי דורש ממנה שלמות? הקוראים, או הדמויות?
איך לתרגם אהבה/ ענת לוי
הוצאת התחנה, 2025, 192 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Translatiom Of Love/ Anat Levy
The Translate of Love (Anat Levy) is a book about distance. About two people who arrive carrying a fracture, and a language that doesn’t quite fit the world. Intimacy here is built out of small, cautious tests, not grand gestures. Like two snails touching feelers, careful not to tear what hasn’t had time to knit back together.
Ori works in gardening and thinks in compositions. For him, people are patterns in space, and he can translate their character into a garden. At the same time, he is a gifted musician who has been writing in secret for years, as if music could only exist in hiding. Yaara, a talented violinist, returns to her parents’ home after a breakdown. She collapses inward. Their collaboration gradually becomes intimate. Their music becomes a private language, a way to speak without getting stuck in words, a way to touch without panicking. In that language, the gaps shrink, just enough for Ori to let what he wrote be heard, just enough for Yaara to step back out of herself.
The book doesn’t stay inside a romantic bubble. The surrounding frame is present throughout: a mother whose protectiveness turns into suffocation, a brother trying to translate “normal,” and a German mentor who stands for a hard-edged kind of excellence. And from the least expected place comes the sharpest sentence: go with your intuition. A musical career has a price. He already paid it. And he regrets it.
There is real sensitivity here. Ori is not written as decoration, and not as a “lesson” about difference. He is a person with wants, stubbornness, and edges. And then the book begins to fear its own material. It prettifies. It looks for a clean exit. Difference is granted rare talent, fracture is granted a breakthrough, and reality is kept outside the room.
That’s where it becomes too comfortable. The fracture gets flattering light, success, beauty, and a neat sense of “they deserve it.” Life doesn’t offer such a package. Talent doesn’t always save; sometimes it only raises the price of failure. Levy writes beautifully, sometimes gorgeously, and then stops a beat too soon. She doesn’t allow tenderness to fail. She doesn’t allow love to leave a mark. She leaves us one step before the place where reality remains what it is: exposed, painful, and untranslated.
The Translate of Love knows how to touch. It understands that intimacy is sometimes formed precisely where there are no right words, only repeated attempts. Levy draws out moments of real connection, then retreats as the cost begins to mount. If love is a partial translation, who demands it be whole? The readers, or the characters?
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
