Please scroll down for an English review.
קראתי את אוצר מילים עם תיאבון בריא. השם מבטיח אינטימיות. "שיחות אישיות" זו הבטחה לזמן, להקשבה, למישהו שמסכים להישאר עוד רגע גם כשלא נוח. גם המבוא נשמע כמו התחייבות אמיתית: הוא מציג את הספרות כמרחב שמציע "אפשרויות חיים תאורטיות" ומאפשר מגע בין נפשות הקוראים והדמויות, בלי לאבד את הקרקע.
בפועל קיבלתי ספר שמורכב מרסיסים. לפעמים הברקות אמיתיות. לעיתים טקסט שמרגיש כמו תמלול מנומס של מפגש יח"צ. ככה זה כשפותחים דלתות, אבל לא נכנסים לחדרים.
החלק הישראלי עובד. יש בו מרחב נשימה. המבוא עצמו מסמן את החלוקה הזו במפורש: יצירה ישראלית מול יצירות מתורגמות, שתי זירות שונות לאותה שאלה, מה עושה הספרות, ומה עושה הספרות הישראלית מתוך אחריות חברתית.
בשיחות הארוכות, כמו זו עם דויד גרוסמן, יש כאן בנייה, לא הצהרות. הוא לא מוכר "זהות" כסיסמה. הוא חושף אותה כחומר חי, סותר, לפעמים אפילו לא נעים. וכשזה מגיע לשפה, הוא נותן משפט שמסביר למה השיחה הזו מרגישה כמו חדר ולא כמו מסדרון: הוא מודה שהוא מרגיש "קלסטרופובי ממילים של אנשים אחרים", ומדבר על תשוקה לשפה "ניואנסית יותר", כזו שמסוגלת לתת שמות לדברים שעד אז היו אילמים. זה לא ציטוט קישוט. זו הצהרת עבודה. שם הרגשתי שקיבלתי שיחה.
ואז הפורמט מתחלף, והתחושה היא של מעבר מחדר למסדרון. החלק הבינלאומי מוגדר מראש כראיונות קצרים, והתוצאה בהתאם: הצצה חטופה במקום שהייה. לפעמים זה עטוף בתירוץ טכני, יריד ספרים הומה, שיחה מהירה, שעון מעל הראש.
הראיון עם מרגרט אטווד הוא דוגמה מובהקת. זה חומר לעומק, והמראיינת אפילו נוגעת בו, אבל לא נותנים לו זמן. השיחה ממהרת למסגר אותו על המסילה הבטוחה של "פמיניזם" כסימון במקום כחקירה.
במרכז הריאיון איתה עומדת "פנלופה" והקשר לאודיסיאה. שואלים אותה למה היא בכלל "נמשכת לכתוב את הסיפור של פנלופה". היא מדברת על המשרתות שנתלו, ועל הרגליים הקטנות ש"רדפו אותה" מגיל 15. היא אומרת דברים חדים על האופן שבו מוסכמות מאפשרות לגברים מה שנמנע מנשים, ועל איך "מיתוס" עובד. אבל הראיון מוגש כנקודות. אין התעקשות על מה שמתחת לעטיפה.
דווקא לכן הראיון עם דון דלילו מתסכל, במובן הטוב והרע יחד. הוא מוכיח שהספר יודע להדליק אש, ואז משאיר אותה בלי אוויר. לב־ארי מציבה אותו מיד כמי שכתב את הרומן של אחרי 11 בספטמבר, ושוזרת אליו את "Mao II" ו"Underworld", ואת האובססיה שלו לטכנולוגיה, לטרור, למנגנוני תודעה. דלילו זורק רעיון מטריד: טרוריסטים ועריצים "תופסים את כל החלל הפסיכולוגי שהיה שייך פעם לרומן", ושחדשות האסון הן הנרטיבים העכשוויים. הוא מדבר על הקונפליקט בין האינדיבידואל לבין תודעת ההמון.
ב-Mao II זה מתחדד: טרור לא רק "מייצר פחד", הוא מייצר נרטיב, לומד לשלוט בדמיון הציבורי, כאילו הוא מתחרה בסופר על מי יכתוב את המציאות. וכשמגיעים ל-Libra שוב נפתח פתח לשיחה גדולה בהרבה: איך היסטוריה מודרנית מתנהלת כמו עלילה שמישהו מרכיב לנו מאחורי הקלעים.
כאן הראיון אמור להפוך למסלול. אבל גם כאן הפורמט מכריע מראש. לא נותנים לזה זמן להפוך לשיחה שמייצרת מחשבה, רק להפוך את זה לטריגר לרכישה.
וזו נקודת הביקורת שלי על הבחירה העריכתית. אם מראש ברור שלחלק מהשיחות יש פוטנציאל ליותר, למה לא לוותר על עוד כמה שמות ולתת מרחב למי שכבר נמצא בפנים. לא כי "יותר זה תמיד טוב", אלא כי ספר שמבטיח שיחות צריך לבחור במה הוא מאמין: ברוחב, או בעומק. כרגע הוא רוצה גם וגם. הוא מקבל בעיקר "גם וגם בערך".
אותו דפוס חוזר גם סביב ההבלטה של שמות עם זיקה יהודית. זה מייצר ציפייה לא כתובה למשהו על מורשת ושייכות, אבל אצל לא מעט מהם היהדות נשארת רק "רקע ביוגרפי". פול אוסטר הוא דוגמה טובה לזה. יש אצלו זיקה, יש שם בית יהודי, יש הכרה בזהות, אבל כשהשיחה מגיעה לקו העצב, היא לא מתעכבת על יהדות כעולם פנימי, אלא מחליקה מהר אל האובססיות האמיתיות שלו: מקריות, מזל, התחושה שהחיים נכתבים על ידי מה שאי אפשר לתכנן. אוסטר לא הבעיה. הבעיה בפורמט. כי אם את כבר מסמנת לקורא "הנה ציר", את לא יכולה להסתפק ברמז ולקרוא לזה עומק.
החריג הוא מייקל שייבון. אצלו היהדות היא מנוע יצירתי. הוא מודה שהוא מנסה "לייהד" ז’אנרים פופולריים כמו הבלש והפנטזיה, ומרגיש מחויבות לסיפורים ש"מחכים שיבואו ויספרו אותם". שייבון לא שואל "מי אני", הוא שואל "מה אני עושה עם זה". וזו בדיוק השאלה שראיון טוב אמור להצית.
בסוף נשארתי עם תחושה כפולה. יש כאן רעיון יפה, ואוסף שמות שעושה חשק לקרוא, לפעמים אפילו לרוץ לקנות ספרים. אבל כ"ספר שיחות" הוא לא תמיד עומד בהבטחה של המבוא, שמדבר על ספרות כמקום שמרחיב תודעה ולא רק מוסיף מידע. "אוצר מילים" הוא יותר אלבום דוגמיות מאשר סדנה. למי שאוהב טעימות, זה כיף. למי שמחפש עומק, זו מנה שנגמרת בדיוק כשמתחילים להרגיש טעם.
אוצר מילים/ שירי לב-ארי
הוצאת עם עובד, 2025, 392 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
A Treasure of Words / Shiri Lev-Ari, Many Doors, Few Rooms
I approached A Treasure of Words with a healthy appetite. The title promises intimacy. "Personal conversations" is a promise of time, of listening, of someone willing to stay a little longer, even when it gets uncomfortable. The introduction, too, sounds like a real commitment: it presents literature as a space that offers "theoretical life-options". It allows contact between readers' souls and the characters without losing touch with the ground.
In practice, I got a book made of fragments. At times, genuine flashes of insight. At other times, a text that feels like the polite transcript of a PR encounter. That's what happens when you open doors but never really enter rooms.
The Israeli section works. Here, the book can breathe. The introduction itself explicitly marks this division: Israeli writing versus translated works, two arenas for the same question. What does literature do, and what does Israeli literature do when it tries to carry social responsibility?
In the longer conversations, like the one with David Grossman, there is construction, not slogans. He doesn't sell "identity" as a brand. He exposes it as living material, contradictory, sometimes even uncomfortable. And when language comes up, he gives a line that explains why this conversation feels like a room rather than a corridor: he admits he feels "claustrophobic in other people's words." He speaks about a desire for a more nuanced language, one capable of naming things that were previously silent. This isn't a decorative quote. It's a working statement. That's where I felt I was actually having a conversation.
Then the format shifts, and the feeling is of moving from a room into a hallway. The international section is defined in advance as a series of short interviews, and the result matches the definition: a quick glimpse rather than a sustained presence. Sometimes it's wrapped in a technical excuse, a crowded book fair, a rushed talk, a clock overhead.
The interview with Margaret Atwood is a clear example. This material begs for depth, and the interviewer even reaches for it, but the time isn't given. The conversation hurries to place it on the safe track of "feminism" as a label rather than feminism as an investigation.
At the center of the interview is The Penelopiad and its relationship to the Odyssey. She's asked why she was "drawn" to write Penelope's story. She talks about the hanged maids, about the small feet that "haunted her" since she was fifteen. She says sharp things about how conventions allow men what women are denied, and about how myth functions. But the interview serves as a set of bullet points. There is no insistence on what lies underneath the wrapping.
Precisely because of that, the interview with Don DeLillo is frustrating, in both the good and bad sense at once. It proves the book can spark a fire, and then leave it without oxygen. Lev-Ari frames him immediately as the author of the post-9/11 novel, weaves in Mao II and Underworld, and explores the conflict between the individual and the crowd's consciousness, his obsession with technology, terror, and the mechanisms of consciousness. DeLillo suggests a disturbing idea: terrorists and tyrants "take up all the psychological space that once belonged to the novel," and disaster news becomes the narrative of the present. He discusses the conflict between the individual and the crowd's consciousness.
In Mao II, it sharpens: terror doesn't merely "create fear"," it creates narrative,"; it creates narrative and learns to control the public imagination, as if competing with the novelist over who gets to write reality. And when the conversation reaches Libra, another, even larger, opening appears: how modern history operates like a plot someone assembles behind the scenes.
This is where the interview should become a track. But here, too, the format wins in advance. It isn't allowed to become a conversation that generates thought, only a trigger for purchase.
And that is my critique of the editorial choice. If it's clear from the start that some conversations have more potential, why not give up a few names and make room for those already inside? Not because "more is always better," but because a book that promises conversations has to choose what it believes in: breadth or depth. Right now, it wants both. It gets mostly "both, sort of."
The same pattern repeats around the highlighting of names with a Jewish connection. It creates an unspoken expectation of something about heritage and belonging, but for quite a few of them, Judaism remains only a "biographical background." Paul Auster is a good example. There is a connection, a Jewish home in the background, an acknowledgement of identity, but when the conversation reaches the nerve, it doesn't linger on Judaism as an inner world. It slides quickly to his real obsessions: chance, luck, the feeling that life is written by what cannot be planned. Auster isn't the problem. The format is. Because if you signal to the reader "here is an axis," you can't settle for a hint and call it depth.
The exception is Michael Chabon. For him, Judaism is a creative engine. He admits he tries to" Judaize" popular genres like detective fiction and fantasy, and feels a responsibility toward stories that "are waiting to be told." Chabon doesn't ask "who am I." He asks, "What do I do with this?" And that is exactly the question a good interview should ignite.
In the end, I was left with a double feeling. There is a beautiful idea here, and a collection of names that makes you want to read, sometimes even to run out and buy books. But as a "conversation book," it doesn't always deliver on the introduction's promise, which speaks about literature as a place that expands consciousness, not merely adds information. A Treasure of Words is more of a sampler album than a workshop. For readers who enjoy tasting, it's fun. For readers who want depth, it's a dish that ends precisely when you start to feel flavor.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
