​Please scroll down for an English review.

צחי פרבר הוא מאייר, אוצר, ואמן קומיקס מוערך. ספרו הראשון “אבנים” היה מועמד לפרס ספיר, ומאחר ואנחנו בזמנים שבהם מתפרסמות הרשימות לפרס ספיר החלטתי לקדם אותו ולקרוא אותו. מה גם שהאיור על הכריכה יפיפה ומשך את עניי כך שלא היתה לי התלבטות גדולה.

לצערי, הספר התגלה כאחת האכזבות הגדולות של השנה.

זהו סיפורן של מקבץ דמויות בשנות ה – 50 של המאה שעברה. הדמויות מתגוררות במושב נידח בדרום הארץ. המושב נמצא בין מעברת תימנים לקיבוץ. עלילת הספר מושפעת מאירוע טראומטי אמיתי שאירע במשפחתו של פרבר והיא מתגלגלת בתמונות שעוברות בין דמויות שונות שמאכלסות את הסיפור עד לשיאו העגום.

כשקוראים את הכתבה הזו בכלכליסט (זהירות ספויילרים לעלילה ולסוף הספר) נראה שהמוטיבציה לכתיבת הספר מגיעה ממקום נכון. כניסיון לשמר את הזיכרון המשפחתי וההיסטורי, הסופר פירסם טרילוגיית יומנים של בני משפחתו לאחר שאייר אותם והספר נראה כהמשך טבעי ונכון למאמץ הזה.

אבל פרסום יומנים אישיים שמישהו אחר כתב והוא אייר, אינו שקול לפרסום ספר עם עלילה שצריכה להתקדם אל שיאה ומשיאה אל סופה. אינו שקול לגיבוש רעיונות ומחשבות למקשה אחת בשלה, מעניינת וקוהרנטית.

נכון שיש בספר הרבה דברים שטכנית אמורים לעבוד, אבל הם לא עובדים. לדוגמא, ההתחכמות של מבנה הספר נמצאת בעוכריו. המבנה שלו שכולל תמונות והרבה דמויות ללא קו עלילה אחד, שובר את הרצף ואת החיבור לדמויות.

הבחירה לעבור כמו במשק כנפי פרפר בין דמויות שונות, מותירות את הסיפורים שלהם לא בשלים ואפויים חלקית. עיצוב הדמויות בעייתי, כולן עברו דרך מכבש המסכנות והאומללות כשדוק של משא החיים כבד ומדכא עוטף אותן.

והגרוע מכל, הביצוע הקולי ב “עברית” היה מזעזע. ניסיון אמנותי להקריא את הספר בסיגנון אגדות היו היה, ולייצר אווירה שפשוט לא עבדה ורק חירבה עוד יותר את הספר.

המסקנה שלי, לפעמים המאייר צריך להישאר מאייר, והסופר צריך להיות סופר וכל אחד צריך לעסוק בדברים שהוא טוב בהם.

---

Tzachi Farber is an illustrator, curator, and respected comic artist. His first book, Stones, was nominated for the Sapir Prize. The cover illustration, a stunning work of art, immediately drew me in, and I knew I had to read it.

Unfortunately, the book was one of the year’s biggest disappointments. Its technical flaws and disjointed structure made it a challenging and unsatisfying read, detracting from the potential of the intriguing plot and characters.

Prepare to be taken on an emotional rollercoaster with a group of characters in the 1950s. They live in a remote moshav in the country’s south, between Ma’abarat Yemanim and a kibbutz. A real-life traumatic event in Farber’s family influences the book’s plot. The narrative unfolds through the eyes of these characters, each contributing a piece to the story until it reaches its heart-wrenching climax, leaving a lasting emotional impact.

When reading this article in Calcalist (warning: spoilers for the plot and the end of the book), one can’t help but feel a sense of connection to the author’s respect for family and historical memory. The author’s trilogy of diaries, illustrated and published with meticulous care, feels like a natural and appropriate continuation of this effort, leaving us with a deep appreciation for the author’s dedication.

However, publishing personal diaries that someone else wrote and illustrated is not the same as publishing a book with a plot that should progress to a climax and from that climax to an end. It is not the same as formulating ideas and thoughts into one mature, attractive, coherent whole.

While many technical aspects of the book are expected to function, they must catch up. For instance, the book’s structure, including pictures and numerous characters without a single storyline, disrupts the flow and connection to the characters.

The decision to transition between characters, much like the delicate flutter of a butterfly’s wings, results in characters with unfinished stories needing more depth. The characters’ design is problematic; they all bear the marks of profound suffering, with the weight of life’s burdensome and melancholic struggles engulfing them. This powerful metaphor makes us feel overwhelmed.

Most disappointingly, the voice acting in ‘E-vrit’ was a jarring misstep. An artistic endeavor to narrate the book in a fairy tale style was intended to create an immersive atmosphere, but it failed, further detracting from the book’s appeal.

In conclusion, sometimes the illustrator should remain an illustrator, the writer should be a writer, and everyone should engage in what they are good at.