הספר "The Wedding People" הוא בדיוק מה שהלב שלי חיכה לו.
זה לא ספר דרמטי מדי, לא סוחט דמעות בכוח, לא מתהדר באפלה או טוויסטים מוגזמים. הוא פשוט… נכון.
ספר שיש בו כאב , אבל גם רוך, הומור שקט, ואנושיות של מי שכבר למד מה זה להישבר ולשרוד.
פיבי, גיבורת הספר, היא מרצה לספרות ויקטוריאנית. אינטלקטואלית, מסוגרת ושבורה מבפנים.
כבר שנתיים שהיא מנסה להחלים מהבגידה של בעלה. זו לא סתם בגידה, אלא רומן מתמשך עם החברה הכי טובה שלה, שהוביל לגירושין כואבים.
הגירושין שומטים את הקרקע תחת רגליה, והיא לא מצליחה להתאושש.
אז בוקר אחד, אחרי שהיא רואה את גרושה וחברתה באוניברסיטה, היא לובשת את השמלה הכי יפה שלה, את הנעליים הכי חדשות, ונוסעת למלון שתמיד חלמה לבקר בו , לא בשביל חופשה, אלא בשביל סיום.
אבל מה שפיבי לא יודעת זה שבאותו מלון בדיוק, מתארגנת חתונה גרנדיוזית.
לילה, כלה צעירה, השקיעה מיליון דולר מהירושה אחרי מות אביה כדי לחגוג את אהבתה לגארי, גבר שמבוגר ממנה ב־12 שנה.
כשלילה ופיבי נפגשות לראשונה במעלית, פיבי מודיעה לה שהיא הגיעה להתאבד.
לילה, שמורגלת לקבל כל מה שהיא רוצה, מתקוממת כנגד הרעיון שמישהו יהרוס את חתונת חלומותיה, לכן היא דורשת מפיבי: "רק תחכי. רק תתני לי להתחתן קודם."
ולפיבי אין הרבה ברירה, לילה שכרה את כל המלון לשבוע שלם, והיא גם לא ממש מתכננת למות על בטן ריקה.
וככה מתוך מפגש מקרי, מסלול החיים של פיבי ולילה השתנה.
“Well, that explains it! I already had my wedding,” Phoebe says. “It seems I’m cleared to go.” “But what if you go to Hell?” “There’s no such thing as Hell,” Phoebe says. “How do you know that?” “I don’t know. It’s just what I believe,” Phoebe says. One of the few things Nietzsche wrote that she agreed with in graduate school. “Seems more plausible that Hell is some revenge fantasy concocted by unhappy people so they could punish all the happy people in their minds.
בתוך כל סיפור החתונה הזה, אי אפשר להתעלם מדמותו של גארי, החתן.
אלמן, אב לילדה בת אחת־עשרה, גבר רגיש, חכם, עייף־נפשית אבל עדיין מלא אהבה.
הנוכחות שלו בסיפור מוסיפה מימד של עומק ובשלות. הוא לא דמות משנית שמחכה בצד, אלא מישהו שבאמת נוגע בלב, גבר שבאמת חשוב לו להיות אבא טוב ובן זוג שנוכח, גם כשהעבר שלו עוד חי בו.
מה שקורה במהלך השבוע הזה במלון יוקרתי אחד, הוא תהליך מופלא של התקרבות, חשיפה, וגילוי איטי של הכוחות שעדיין קיימים בנו גם כשנדמה שכבר אין.
הספר עוסק באובדן, אבל לא רק באובדן של אדם.
גם של חלום, של זהות, של אהבה, של תקווה.
הוא מדבר על איך כל אחד מתאבל בדרך אחרת, ואיך לפעמים, דווקא במפגש הלא צפוי, אפשר למצוא נחמה ודרך חדשה.
בתוך כל זה, עולים גם נושאים כמו הפערים בין נשים לגברים באקדמיה, תדמית עצמית, והאופן שבו נשים "בלתי נראות" יכולות לתבוע מחדש מקום בעולם.
הספר לא מייפה את המציאות, אבל גם לא טובע בה. הוא פשוט אנושי.
ויש בו את אחת הדמויות הנשיות הכי אמינות ונוגעות שקראתי לאחרונה.
בשורה התחתונה?
The Wedding People הוא ספר שמלטף את הלב בזמן שהוא מדבר על שברים.
סיימתי אותו בנשימה אחת, עם דמעות בעיניים וחיוך.
לא כי הוא עצוב, אלא כי הוא מזכיר, בעדינות נדירה, עד כמה לב פגוע יכול גם להחלים.
The Wedding People/ Alison Espach
Kindle Edition, 2024, 369 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
This book was exactly what my heart had been waiting for.
It is not overly dramatic, not manipulative in its sentiment, and not full of unnecessary darkness or twists. It is just… right.
A story filled with pain, but also softness, quiet humor, and the kind of humanity that comes from someone who already knows what it’s like to break and still go on.
Phoebe, the protagonist, is a Victorian literature professor. Intellectual, introvert, and broken inside.
It’s been two years since her marriage ended, not just any breakup, but a slow-motion betrayal: a long affair between her husband and her best friend.
The divorce pulled the ground out from under her, and she’s never really recovered.
So one morning, after catching sight of her ex and the friend at the university, she puts on her nicest dress and newest shoes, and flies to the luxurious hotel she and her husband once dreamed of visiting, not for a vacation, but for an ending.
But what Phoebe doesn’t know is that at that very hotel, a lavish wedding is underway.
Lila, a young bride, has spent a million dollars from her inheritance to celebrate her love for Gary, a man who is twelve years her senior.
When Lila and Phoebe first meet in the elevator, Phoebe casually informs her she’s come there to die.
Lila is accustomed to getting what she wants, but won’t listen. “Just wait,” she pleads. “Let me get married first.”
Phoebe has no choice; Lila has booked the entire hotel for the week.
And let’s face it, it’s hard to die on an empty stomach.
And so begins a connection neither woman saw coming.
“Well, that explains it! I already had my wedding,” Phoebe says. “It seems I’m cleared to go.” “But what if you go to Hell?” “There’s no such thing as Hell,” Phoebe says. “How do you know that?” “I don’t know. It’s just what I believe,” Phoebe says. One of the few things Nietzsche wrote that she agreed with in graduate school. “Seems more plausible that Hell is some revenge fantasy concocted by unhappy people so they could punish all the happy people in their minds.
Among the joys of this story is Gary, the groom, a widower raising his eleven-year-old daughter.
He’s thoughtful, grounded, and emotionally aware, not just a plot device but a man with real emotional gravity.
His quiet warmth and complicated past add depth and resonance to the unfolding events.
He’s one of those rare fictional men you believe could exist, flawed, loving, trying.
A slow, beautiful reckoning unfolds during this one week in a luxury hotel: a soft unraveling of grief, a shared rebuilding, and a tender rediscovery of strength.
This is a novel about loss, not only of people but also of dreams, identity, love, and hope.
It’s about the many ways people grieve, and how, sometimes, comfort comes from the least expected place.
The book also gently touches on academic gender gaps, self-perception, and what it means to reclaim visibility in a world that tends to overlook certain women.
It doesn’t sugarcoat, but it doesn’t wallow either. It’s just human.
And Phoebe is one of the most quietly powerful female characters I’ve read in a long time.
Bottom line?
The Wedding People is the voice that speaks to your heart while whispering about brokenness.
I finished it in one sitting, tears in my eyes, smile on my face.
Not because it’s sad, but because it reminds you, with rare grace, how a wounded heart can heal.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
