אחד הספרים האפלים והחזקים שיצא לי לקרוא.

זהו סיפורה של קבוצת סטודנטים בחוג ליוונית: המספר ריצ’רד, בן למשפחה מהמעמד בינוני הנמוך מגיע לקולג’ בתקווה להתנתק ממשפחתו המתנכרת. שם הוא מבקש להצטרף ללימודי יוונית אצל פרופסור מורו.

מסתבר, שפרופסור מורו קיבץ סביבו חבורת סטודנטים עשירים עם בעיות הנעות על הטווח שבין התמכרויות לאלכוהליזם וסמים, התעמרות ואפילו גילוי עריות.

החבורה המצומצמת מונה בין היתר את הנרי, מנהיג החבורה הבלתי רשמי, אוטודידקט מתבודד, בעל אמצעים. פרנסיס, הומו מוצהר שמשפחתו אינה מוכנה להכיר בכך. התאומים קמילה וצ’רלס היא סוג של היפית והוא אלכוהליסט ואדמונד, באני- טיפוס אקסצנטרי היחיד מלבד ריצ’רד שאינו בעל אמצעים.

בתחילה על פניו נראה שהיחסים בין בני החבורה ידידותיים וחבריים אך עד מהרה מבחין ריצ’רד בהתנהגויות חריגות של החברים ובעיקר של באני שמתבטא בצורות מוזרות ומתנהג בצורות עוד יותר מוזרות וחריגות.

כאשר ריצ’רד מוכנס בסוד העיניינים הקורא כבר נמצא נטוע היטב במחצית החלק הראשון של הספר. מתוך אווירה של מסיבות אלכוהול וסמים, אירועי חברה שונים ואינטראקציות שונות של החברים בקבוצה, מצטיירת דמותו של באני בשיא רישעותה.

באני הוא מסוג האנשים שמאתרים את נקודת החולשה של האדם שמולו ודורכים עליה עד שאותו אדם קורס. הוא מבייש את ריצ’ארד בצורות נבזיות עד כדי כך שריצ’רד מתבייש לפנות לחבריו ולבקש סיוע כספי בזמן חופשת החורף. הוא כמעט מת מדלקת ראות ולולאי הנרי שחוזר ומציל אותו בוודאי היה מת.

דמותו של באני כל כך בלתי נסבלת, המעשים וההתבטאויות שלו הם פשוט רוע צרוף עד שברור לכל בר דעת שהוא דוחף את החברים שלו לפינה ומשהו חייב לקרות ואכן משהו קורה. משהו שישנה את חיי כל החברים בקבוצה.

הסיפור נע על ציר זמן ליניארי וזאת למרות שריצ’רד מגלה את רוב הדברים החשובים בדיעבד. הוא לא חלק מהגרעין הקשה של הקבוצה ולמרות שהם כולם משתמשים בו בדרך כזו או אחרת לאינטרסים שלהם, הוא לא שותף טבעי שלהם.

לאורך הספר אופיין האמיתי של הדמויות נחשף ובעיקר דמותו של הנרי מתבהרת. קשה לי לכתוב שהגילויים על אופיו האמיתי של הנרי השפיעו באיזה צורה על השקפתי באשר לאירועים שהוא הוביל. אבל ללא ספק דונה טארט יצרה פה דמות של מניפולטור על שמקשה גם על הקורא בשיפוט המוסרי שבין טוב ורע.

בנוסף על היות הספר פשוט מצויין, בנוי לעילא הן מבחינת העלילה והן מבחינת אפיון הדמויות, הקריינות של דונה טארט היתה פשוט מצויינת. אחת הקרייניות המשובחות שזכיתי לשמוע.