For English review, please scroll down.
The Original אינו ספר גדול במובן הכמותי שלו. הוא קטן, ממוקד, מאופק. דווקא משום כך הוא פותח מחשבה רחבה הרבה יותר. לא רק מה קורה כשאפשר לייצר עוד "אני", אלא מה קורה לזהות האנושית ברגע שבו האפשרות הזו נהיית הגיונית מדי. ברגע שבו היא מפסיקה להיות תרחיש מדעי מלחיץ והופכת להיות פתרון נוח לאי נוחות קיומית. כאן נכנס פופר, אבל לא כקישוט. הוא מזכיר לנו עד כמה צורות חשיבה מסוגלות להפוך לשגרה, עד כמה מהר רעיון הופך להיגיון, ועד כמה מסוכן הרגע שבו טכנולוגיה כבר איננה כלי, אלא אמת. הרגע שבו אנחנו מפסיקים לשאול אם משהו ראוי, ושואלים רק אם הוא אפשרי.
ב־The Original החברה אינה אלימה, היא פשוט יעילה. והיעילות הזו מפחידה יותר מכל דיסטופיה או אפוקליפסה. זו לא שליטה דרך כוח גלוי, זו שליטה דרך שכנוע פנימי, דרך תחושה שהבחירה הייתה שלנו מלכתחילה.
ומכאן, אל הזהות. בנקודה הזו נכנס הרקליטוס, עם הנהר שלו, והספר פשוט לוחץ על המקום הזה עד שהוא מתחיל לכאוב. גם בלי שיבוטים אנחנו אף פעם לא אותו אדם בדיוק. הגוף משתנה. הזיכרון אינו ארכיון נאמן, אלא מספר סיפורים עקשן שמתקן ומוחק ומצייר מחדש. העדפות זזות. פרספקטיבות מתחלפות במילימטרים. אם כך, אולי מעמד היציבות היה תמיד אשליה מנחמת. אולי אנחנו באמת נהר. תמיד בתנועה. קצת אחרים בכל רגע.
ואז נשאלת השאלה האכזרית באמת: אם אנחנו נהר, למה כל כך חשוב לנו להגן על החד פעמיות שלנו. אם אנחנו תהליך, מה בכלל נשבר כשנוצר תהליך נוסף.
האמת הלא נוחה היא שאנחנו נהר, אבל אנחנו גם יצור שמתעקש לחוות את עצמו כסלע. אנחנו יודעים שהזהות משתנה, ובכל זאת אנחנו זקוקים לתחושה של אחדות פנימית כדי לא להתפרק. וזה לא רק צורך פסיכולוגי, זו חוויית חיים ממשית. ולכן החד פעמיות, אם יש לה משמעות, אינה גרעין מטאפיזי טהור. היא אינה נשמה חתומה מראש. היא מצויה במקום אחר. היא לא בזהות כעצם, אלא בחוויה כתודעה. גם אם אפשר לשכפל זהות, אי אפשר לשכפל את היות "אני". גם אם ייווצר "אני" אחר זהה לחלוטין, הוא לא ימשיך אותי. הוא לא ייקח את מקומי. הוא פשוט יצור נוסף שחווה את עצמו כאחדות פנימית נפרדת. החד פעמיות איננה קודש נשגב שאי אפשר לגעת בו; היא מוגדרת הרבה יותר בפשטות: זו פעם אחת של חוויה מודעת בעולם מסוים. גוף אחד. זמן אחד. הכרה אחת. לא נצח, אלא חד פעמיות של קיום שחי רק פעם אחת בפועל.
כשהתובנה הזו מנצנצת, הספר הופך להיות חשוב באמת. לא משום שהוא מטיף נגד טכנולוגיה. טכנולוגיה אינה אויב. ההשלמה שלנו איתה בלי לשאול שאלות היא האיום האמיתי. הנכונות שלנו לקרוא לשינוי קדמה רק מפני שהוא מתרחש. הנטייה להסכים לייעול עצמי עד הנקודה שבה איננו יודעים עוד על מה בדיוק אנחנו מוותרים.
The Original מסרב להיות ספר מרגיע. הוא אינו מבטיח שנישאר. אינו מבטיח שאנחנו מיוחדים מטבענו. אינו מבטיח שיש גרעין זהות נצחי ששומר עלינו. הוא פשוט מעמיד אותנו מול השאלה האחת שאיננו אוהבים להישאר מולה: אם אנחנו נהר, האם זה מספיק כדי להצדיק אותנו. ואם כן, למה כל כך חשוב לנו להגן על הנהר הספציפי הזה, כאן ועכשיו.
ולצד כל זה צריך לומר את הדבר הפשוט. זו נובלה כתובה היטב. חדה, מרוסנת, מדויקת. היא אינה צורחת את רעיונותיה, היא מניחה אותם במקומות שבהם זה כואב באמת. היא לא מנסה לחנך, היא פשוט פועלת. ואחר כך נשאר משהו. תחושה שלא מתפוגגת מיד. משהו בין מבוכה מוסרית להודיה שעדיין יש ספרות שמסוגלת להחזיר אותנו אל השאלות שמרוב פחד התרגלנו לא לשאול. אולי אין כאן נחמה גדולה. אולי אין בכלל נחמה. אבל יש כאן דבר אחר: עמידה ישירה מול עולם שבו אפשר לשכפל, ומתוך העמידה הזו השאלה הפשוטה שמסרבת להיעלם. לא רק האם זה אפשרי, אלא האם אנחנו עדיין מעזים לרצות להיות משהו שאי אפשר להחליף.
The Original/ Brandon Sanderson, Mary Robinette Kowal
Kindle Edition, 2020, 112 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
The Original is not a “big” book in the quantitative sense. It is small, focused, and restrained. Precisely for that reason, it opens up a much wider field of thought. Not only what happens when another “me” can be created, but what happens to human identity the moment that possibility becomes a little too reasonable. The moment it stops being a frightening sci-fi scenario and starts feeling like a comfortable solution to existential discomfort. This is where Popper enters the room, and not as decoration. He reminds us how easily ideas become habits, how quickly thought turns into “logic,” and how dangerous the moment is when technology stops being a tool and becomes truth. The moment we stop asking whether something is right, and ask only whether it is possible.
In The Original, society is not violent. It is efficient. And that efficiency is more frightening than any dystopia of iron. This is not controlled through visible power. It is controlled through internal persuasion, through the quiet feeling that the choice was always ours.
And from here, identity. This is where Heraclitus and his river step in, and the book presses that sore spot until it hurts. Even without cloning, we are never the same person. The body changes. Memory is not an honest archive but a stubborn storyteller, revising, erasing, repainting. Preferences shift. Perspectives move by millimeters. Maybe stability was always a comforting illusion. Perhaps we really are a river, always in motion. Always slightly different.
And then the tricky question appears. If we are a river, why are we so desperate to defend our uniqueness? If we are a process, what actually breaks when another process appears?
The uncomfortable truth is that we are a river, but we are also creatures who insist on experiencing ourselves as stone. We know identity shifts, yet we need a sense of inner unity to avoid falling apart. So if uniqueness has meaning, it is not a mystical, metaphysical core. It is not a sealed soul. It sits elsewhere, not in identity as an “object” but in consciousness as lived experience. You can replicate identity. You cannot replicate being. Even if an identical “me” is created, it will not continue me. It will not take my place. It will simply be another being experiencing itself as internally whole. Uniqueness is not a sacred, untouchable essence. It is something far simpler: one instance of conscious life in a particular world. One body. One time. One awareness. Not eternity, but a single lived existence.
At that point, the book becomes genuinely essential. Not because it preaches against technology. Technology is not the enemy. Our willingness to accept it without asking questions is. Our readiness to call every change “progress” simply because it happens. Our eagerness to optimize ourselves to the point where we no longer know what we are sacrificing.
The Original refuses to comfort. It does not promise that we will remain. It does not promise that we are special by nature. It does not promise a protected, eternal core of identity. It simply leaves us with the question we most dislike standing before. If we are a river, is that enough to justify us? And if it is, why is it so essential to defend this specific river, here and now?
And alongside all this, the simple thing must be said. This is a finely written novella. Sharp. Controlled. Precise. It does not scream its ideas. It lays them down exactly where it hurts. It does not lecture. It acts. And something remains afterwards. A discomfort. A moral unease. And a small, grateful reminder that literature can still drag us back to questions we have learned not to ask simply because they scare us.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
