עיון באמנות

טופוגרפיה של חופש טוטאלי – פיקאסו – עיונים ביצירות אמנות בעקבות מאיר אגסי

בערוב ימיו, בין גיל 87-91, יצר פיקאסו כ- 960 יצירות אמנות בלהט שלא נראה כדוגמתו בהיסטוריה של האמנות.אגסי מסביר זאת, במלחמתו של פיקסו כנגד הזיקנה והמוות, אולם היה בעבודות האלה סממנים אחרים שלא ניכרו בעבודות קודמות שלו: פריצת מסגרות, מרד ודה קונסטרוקציה של כל מה שהמבקרים אי פעם ראו ביצירתו.

עבודותיו הופכות נוקבות, צבעוניות, מעיזות, מאתגרות עד כדי כך שמבקרים רבים לאותה התקופה ביטלו את הישגו כציור "אלים, לא גמור, בוצי, עכור, דלוח, עגום, מרושל, מגושם. ציור ללא אלגנטיות או סטייל, או סיגנון של ציור אנטי ציור, ציור של דיסלקציה" (118).

סגננו שעבר שינוי מהפכני וקיצוני, הושפע מציירים גדולים כמו ולאסקז, גויה, פוסיין, מנה ודלקרואה.

ידועים בעיקר ההומזים שהכין ליצירתו של ולאסקז, לאס מנינאס (משרתות הכבוד). אפשר לראות 2 יצירות שהכין כהומז ללאס מנינאס וגם את ההומז` של דאלי, מיוחד בפני עצמו.

**הצייר והדוגמנית (Le Peintre et son modèle), רישום מה-4.7.1970. מתוך אוסף הקבע של מרכז פומפידו, פריז.**

אני חושבת שלקח לי חודש לכתוב את הפוסט הזה.

עברתי על כמה עשרות עבודות של הצייר מתקופת סוף חיו, כדי לנסות ולמצוא את מה שאגסי מכנה "יומן חיו האירוטיים המסתיימים של האמן, יומן הבושה, הזעם והתסכול שבאין אונות" (119). כדי לנסות למצוא את אותן עיוותות , פרפורי חיים אחרונים של מאבק.

כל מה שמצאתי היה יופי, אנושיות ומגע שלא מצאתי בתקופות הקודמות של פיקסו. אולי זה המוות העומד בשער שמחזיר את פיקאסו אל הפיגורטיביות האנושית כל כך?

**בני זוג (Couple), ציור שמן על בד משנת 1969. מתוך אוסף המוזיאון הלאומי לאמנות מערבית, טוקיו.**

בהחלט יש בציורים איכויות וולגריות מסויימות, גולמיות כאילו הצייר לא סיים לעבד את התמונה, אבל לא מצאתי בושה, זעם ואין אונות, אלא חיים גועשים, בועטים, כופים התמודדות עם המציאות האמיתית.

**מתוך סוויטה 156 (Suite 156, L133), תחריט משנת 1971. מתוך האוסף הגרפי של מוזיאון לודוויג, קלן.**

במשיחות הגסות יש אסטטיקה, הרמוניה מענגת את העין.

יתכן שאגסי צדק ופיקאסו כפה עלינו סוג חדש של התבוננות וחשיבה. שבירת הסימביוזה בין ה"שלם" ו"השלמות". אבל מבחינתי, בציורים האלה צריך להסתכל מתוך העין הרגשית, לתת להם לדבר ברמה האינטואיטיבית ביותר.

פיקאסו מותח את הגבולות הסבלנות של הצופה. בוחן אותן. כמו ילד שמותח את החבל ורוצה לראות מתי יקרע.

אני חושבת, שהצופה המודרני, שצלח את שנות הפוסט מודרניזם הגדולות, יצליח למצוא בפיגורטיביות הגולמית הנאה שנובעת בין היתר מהעובדה שהאמנות של פיקאסו אינה מחייבת את הצופה להביא עולם דימויים שלם אל היצירה.