הלבבות האבודים שלנו / סלסט אינג

אומנם הספר זכה לתשבוחות ולדירוגים גבוהים בגודרידס, שלא לדבר על היותו מועמד לספר השנה בבחירת הקוראים של גודרידס, אבל בעיניי הוא אכזבה קשה.

כשהיה בן 8 אימו של בירד גרדנר עזבה אותו ואת אביו. הוא לא יודע מה גרם לה לעזוב ואין לו מושג לאן היא נעלמה. עתה כשהוא בן ה- 12, חיי עם אביו השתקן שהורד מעמד בלשן וחוקר אקדמי לספרן שתקן, הסקרנות שלו מתעוררת.

הוא נזכר בסיפורי אגדות שאימו נהגה לספר לו, והוא תוהה מה הוביל להיעלמותה. חברתו סיידי, ילדת אומנה שעוברת ממשפחה למשפחה, חושבת שאימו של בירד, מרגרט מיו, היא משוררת אסייתית ומנהיגת מרד, אבל לבירד אין ראיות שיצדיקו את זה.

כשבירד מקבל סימן חיים מאימו, הוא יחל בחקירה צנועה ושקטה, בכל זאת אסור להעיר מריבצו את המשטר הרע והנורא. הוא לומד על אימו, שהיא פירסמה ספר שירה “Our Missing Hearts” שהוחרם ונעלם מהמדפים של החנויות והספריות.

בירד יוצא במסע לחיפוש אימו במהלכו יחשף למציאות מטרידה ונוראית.

התקופה, הווה שבו משבר כלכלי בארה”ב מוביל את הציבור להניח שהמקור למשבר הוא בסין. הציבור מפתח טינה ושינאה כלפי זרים ומתחיל בשורת התנכלויות לאסייתים עד שהממשל מחוקק את חוקי ה PACT – שנועדו לשמר את התרבות והמסורת האמריקאית. בחסות החקיקה הפטריוטית לכאורה, מתחוללים אירועים קשים ועוולות נוראיות ובינהן: גזענות, חדירה לפרטיות האדם, הפקעת זכויות אדם בסיסיות, הוצאת ילדים ממשפחתם (בעיקר ילדים של בני מיעוטים ואסייתים), אלימות משטרתית כנגד האזרחים וביחוד כנגד אסייתים, ניתוק האזרחים מהמורשת שלהם לטובת פטריוטיות אמריקאית טובה.

הקורא שלומד על האופן שבו הממשלה אוכפת את ה PACT, לומד גם על השפעת האכיפה על האזרח הפשוט דרך הסיפור של סיידי והסיפור של בירד.

באוכלוסיה, מכלל האזרחים שחלקם השלימו עם הכפייה, מתעוררים ניצנים של מרד לא אלים: רחובות שנשטפים בצבע אדום, מייצגים של בובות רפאים תלויות על עצים, שלא מאפשרים לציבור להתעלם, אלא מלווים אותו במשך שבועות וגורמים לו לחשוב.

בירד, שמצליח לפענח את האות ששלחה לו אימו, יוצא למסע לניו יורק לחקור את היעלמותה בתקווה גם למצוא אותה.

הספר כולל 3 חטיבות שהחטיבה הראשונה היא הטובה ביותר לטעמי. היא כוללת את הסיפור של בירד. בחטיבה השניה, בירד יוצא למסע ובו מתגלים לו פרטים על אימו : מרגרט מיו היתה אסייתית, שבטעות נקלעה לעין הסערה. סיפרה הפך לאתוס של המדוכאים והמתנגדים למשטר, מה שהפך אותה בלא רצונה למתנגדת המשטר.

בכדי להציל את משפחתה, היא נאלצת לעזוב את בירד ואביו ולרדת למחתרת.

אם בכך היה מסתכם המפגש של בירד עם אימו, הספר יכל להיות מצויין.

אבל, סלסט נג מחליטה לקחת את הפרוזה שלה צעד קדימה ולהחצין את אמונתה שאמנות היא כלי למחאה ולהתעוררות המונים. כך, שחלקו האחרון והשלישי של הספר הופך לסוג של חומצה מאכלת, כאשר הקורא מבין שהאם נטשה את בנה למען מילים. נכון הן משמשות ככלי למאבק בממשל, נכון גם אנה אחמטובה נלחמה במשטר הסובייטי באמצעות המילים שלה. אבל, היא לא התנכרה לבנה (למרות שהוא האמין שהיא כן) ועדין בשורה התחתונה, מילים הן אלה שגזלו את אימו של בירד ממשפחתה.

הדבר המקומם יותר הוא חוסר הצדק באופן שבו הקורא מבין לבסוף שאין לה שום כוונות לחזור.

הספר לא מספק שום הסבר, שום התלבטות של מרגרט ביחס לבנה. הוא גם לא מספק קתרזיס, שום תקווה לקורא האומלל לאחר שנאלץ לקרוא על כל הזוועות הקטנות והגדולות של המישטר ושל האזרחים שחיים בו.

כך, ילד בן 12 נותר הדמות היחידה בעלת עומק בספר הזה בזמן שהוריו וכל הסובבים אותו הם צל חיוור של דמויות שטוחות. תשאלו את עצמכם עד כמה עמוק ומעניין יכול להיות ילד בן 12 שכל ניסיון חייו מסתכם בשתיקות וצייתנות.

אז כן זה רומן דיסטופי שיכל להיות מעניין מאוד, אבל לצערי הוא חיוור ולא מספק. הכל מאוד סטרילי תוך כדי התעסקות ב PACT והעוולות שלה בלי סוף. כשהרומן הזה סוף סוף מתרומם, הוא לא מצליח לדאות ומתרסק מטה בחבטה.

חבל, דווקא מאוד אהבתי את הספרים הקודמים שלה, כשעוד לא היו לה יומרות מפליגות.