היו לי צפיות גדולות מהספר הזה ואכן בתחילתו הוא נראה מבטיח.

הדוברת בספר, בחורה באמצע שנות העשרים שלה, נותרת באלמוניותה למרות שכל פרט אחר, מכוער ככל שיהיה, על חייה הריקניים נחשף בפני הקורא.

היא חייה בדירה במנהטן אותה רכשה בכסף מזומן לאחר שהוריה נפטרו (אביה מת מסרטן, אימא שלה התאבדה ע”י צריכת כדורים ואלכוהול). היא לא הצטערה על האירועים הללו, לא רק בגלל הקרירות במערכת יחסיה עם הוריה, אלא כי פטירתם סיפקה לה כסף בלתי מוגבל לשגיונותיה ושיגעונותיה.

היא בלונדינית, נראית כמו דוגמנית, עובדת בגלרייה לאמנות וחייה את החיים של מעמד הלבן בעלי זכויות היתר. היא יוצאת עם ברוקר שמתייחס אליה בצורה מחפירה באופן עיקבי והחברה האמיתית היחידה שלה היא רווה.

רווה היא יהודיה והיא כל מה שהמספרת לא רוצה להיות וכל מה שהיא בזה לו במודע ובתת מודע. היא כואבת בצורה כמעט משפילה את הסרטן של אימא שלה. היא עוזרת תאגידית של בוס שמנצל אותה לסקס בלא מחוייבות. היא אובססיבית למשקל שלה וללעיסת מסטיקים והיא בולמית שמקיאה כביכול בסתר (אף על פי שכולם מסביב יודעים שהיא מקיאה).

רווה מקנאת בדוברת האנונימית שלנו, בפריוולגיות שלה, ברזון שלה ובבגדי המעצבים שהיא יכולה להרשות לעצמה ורווה לא. ההצהרה הקבועה שיוצאת מפיה על כל דבר שהדוברת משיגה והיא לא, “לא פייר”.

אבל למרות שהמספרת בזה לרווה במופגן בפניה או שלא בפניה יש משהו ברווה שהופך את המספרת לנזקקת לחברות הזו:

“Reva scratched at an itch that, on my own, I couldn’t reach. Watching her take what was deep and real and painful and ruin it by expressing it with such trite precision gave me reason to think Reva was an idiot, and therefore I could discount her pain, and with it, mine. Reva was like the pills I took. They turned everything, even hatred, even love, into fluff I could bat away. And that was exactly what I wanted—my emotions passing like headlights that shine softly through a window, sweep past me, illuminate something vaguely familiar, then fade and leave me in the dark again.”

ואז המספרת מחליטה שהיא חייבת להתנתק. היא חייבת להעביר את חייה ואת הגועל שהיא חשה מתרבות הצרכנות, מתרבות הבידור והבילוי, ומייחסיה עם הסובבים אותה ע”י שינה.

שינה היא המזור והמרפא לכל.

היא מוצאת פסיכיאטרית הזויה וחסרת אחריות באמצעות דפי זהב, שהכישרון היחידי שלה הוא לרשום לה כדורים במינונים משתנים ובתדירות שלא תעלה את החשד של חברת הביטוח הרפואי של המספרת. היא מתחילה לצרוך כדורים בצורה מוטרפת ולהתדרדר אל עולם ההזיות והניתוק. בשלב מסויים היא צורכת כדור שמוחק לה בכל פעם 3 ימים מחייה והיא מבלה את הימים בעירפול חושים בלתי מודע. בתחילת השלב הזה עוד הסיפור היה מעניין, אבל ככל שהעלילה והספר התקדמו כך רמת הלהג והברברת דחפו אותי להבין שהסופרת לא יודעת כיצד להוציא את הדמות המספרת מהפלונטר של צריכת סמים מטורפת וחיים מתוך שינה.

נכון, יש משהו מאוד רענן ואירוני שלא לדבר על ציני בכתיבה של אוטסה מושייף, שמציבה לנו הקוראים את המראה מול הפנים ומציגה לנו את החיים המודרניים של בעלי זכויות היתר ולא בחנניות מרובה. הרי אם לדוברת לא היה כסף היא לא היתה יכולה להתעסק בצריכה כדורים, בתשלום לפסיכיאטרית מטורפת ובלהג על החיים המשעממים שלה כי היא היתה צריכה לעבוד וכל הפעילויות שהיא עוסקת בהן צורכות כסף. היא בכלל לא היתה מוצאת זמן להרהר בריקניות ואפסיות החיים שהיא חייה כי לא היה לה זמן לכל ההירהורים האלה שהם פריוולגיה של בעלי כסף ומעמד. מאידך, באמצע הספר כבר הבנתי את הכיוון והן הדיספונקציונליות של הדוברת והן האימפוטנטיות שלה מתחילים לשעמם.

כדי להגיע המסקנה שריקנות מולידה עוד ריקנות לא צריכים את כל הברברת הזו וגיבורה ששקועה בסמים, כדורים והזיות. גיבורה שהצליחה לספוג את כל האדישות והכיעור של החיים מסביבה ולכן היא מייצרת עוד כאלה משלה .

נקודת האור בספר, היא הקריינית ג’ולייה ווילן שעושה כרגיל עבודה נפלאה.