אלוהים, הספר הזה כל כך איטי שכמעט מרטתי לעצמי את הציפורניים מהאצבעות מרוב תסכול.

ג’ק הות’ורן ורוז נישאו בנישואי נוחות חפוזים.

לאחר שבן זוגה ביטל את אירוסיהם לפתע פתאום ומות דודה מותיר אותה חשופה עם ציוד לבית קפה שאותו תיכננה, לרוז אין כל כך ברירה. ג’ק מציע לה הצעה שלא ניתן לסרב לה: הם ינשאו, הוא ירש את הביניין בשדרות מדיסון וכך היא תוכל להקים את בית הקפה הנחשק ולאחר שנתיים הם יתגרשו והיא תשלם לו שכירות. לג’ק נדרשה אישה ייצוגית שתלווה אותו לאירועים של פירמת עורכי הדין שבה הוא עובד.

ממש Win-Win לשני הצדדים 🤦🏻‍

אבל ג’ק לא לקח בחשבון את האופי והאישיות של רוז. הוא אומנם שתקן, נרגן, די גאוותן, ומסרב להעלות חיוך על פניו. אבל הוא אוסף את רוז כל יום מבית הקפה שלה ומושיט לה יד ועזרה בכל מה שהיא צריכה. העיניים הכחולות שלו מסחררות אותה ופורנו הזרועות שלו פשוט גורם לה להזיל ריר. רוז עיקשת. היא שוברת כל לבנה בחומה שהוא בנה סביב ליבו. וזה לוקח ה-מ-ו-ן זמן. המון. בערך 80% מהספר היא חוצבת את החומה הזו. איך לא נשבר לה אין לי מושג.

אז בשביל ספר שאין בו באמת עלילה, רק ניסיונות של רוז להגיע לג’ק ויש איזה סוד שהוא מסתיר ממנה שמתגלה ממש בפרקים האחרונים של הספר (סוד כל כך מגוחך ומטופש שבאמת לא ברור לי מדוע הסופרת החליטה להחזיק אותנו במתח לאורך כל הספר) הספר הזה ממש ארוך ומזדחל לו כמו צב.

הדמויות מקסימות, גם הדמות של ג’ק שמתנהג כמו ג’נטלמן מושלם ובעל למופת. אבל די כמה אפשר לסבול נשיקה במצח, נשיקה ברקה, נשיקה בלחי והכל חוזר חלילה?

הביצוע הקולי באודיובל מכפר קצת על הסחבת והמריחה, לולאי הביצוע המקסים הזה, הספר היה מקבל ממני בין 2 ל- 2.5 נקודות.