Please scroll down for an English review.
⛸️🏒 Icebreaker: כשההייפ נשאר על הקרח
קשה להתעלם מההייפ סביב Icebreaker. הוא בכל מקום: טיקטוק, אינסטגרם, רשימות רבי־מכר. על הנייר, זה אמור להיות ספר של הצלחה בטוחה. קפטן קבוצת הוקי, מחליקה אומנותית, זירה משותפת, ודינמיקה מוכרת של “אויבים לאוהבים”. כל חומרי הגלם מונחים במקום.
בפועל, זה ספר שמתאמץ יותר מדי. ודווקא המאמץ הזה הוא מה שמפיל אותו.
העלילה הבסיסית חביבה, אפילו מבטיחה. אבל במקום לסמוך עליה, הספר דוחף חזק מדי בכל כיוון: יותר בדיחות, יותר רגש, יותר אורך, יותר “חשיבות”. התוצאה היא רומן שנמרח, מאבד קצב, ובזמן הקריאה הרגשתי שהוא כתוב מתוך רצון להוכיח, לא מתוך ביטחון.
אנסטסיה אמורה להיות דמות של משמעת, נחישות ומיקוד. מחליקה אומנותית שמכוונת לקריירה, לא מתפזרת, לא מתנצלת. בפועל, היא מצטיירת כילדותית, גסת רוח ולא נעימה. היחס שלה לאנשים סביבה מזלזל, כמעט מתנשא; הם תפאורה זמנית במסלול האישי שלה. זה לא מצטייר כחוזק או עצמאות, אלא כחוסר מודעות בסיסי. קשה להתחבר לדמות שמתנהלת כך ואז מצפה שהעולם יתיישר סביבה.
גם דמותו של נייט, קפטן קבוצת ההוקי, סובלת מכתיבה מאולצת. הדמות שלו אמורה לגלם רגישות, הכלה ותמיכה, אבל הכל מרגיש מתוכנן מדי. כמו דמות שנבנתה לפי צ’ק־ליסט של “הגבר האידיאלי ברומן רומנטי עכשווי”. פחות אדם, יותר תוצר עריכה.
הספר מנסה לגעת בנושאים כבדים יחסית לז’אנר: חברות רעילה, לחץ תחרותי, הפרעות אכילה. הכוונה ראויה, אבל הביצוע שטחי. הנושאים עולים, מקבלים רגע של נוכחות, ואז נזנחים לטובת עוד סצנה, עוד מתח מיני, עוד בדיחה שלא תמיד פוגעת. הכול נשאר ברמת הסימון, לא ההתמודדות.
ומעל הכול, האורך. Icebreaker ארוך בערך במאתיים עמודים ממה שהוא צריך להיות. הסיפור חוזר על עצמו, מתעכב על סצנות שלא מקדמות דבר, ומאבד את הזרימה שהייתה יכולה להציל אותו כרומן קליל ומהנה. במקום ספר ספורט רומנטי מהודק, מתקבלת חוויה עייפה.
וזה חבל. כי הבסיס טוב. הרעיון עובד. הזירה המשותפת, המתח בין הענפים, הפוטנציאל לדינמיקה חכמה, כל אלה היו יכולים לייצר ספר כיפי באמת. אבל Hannah Grace לא סמכה על הפשטות. היא ניסתה לעשות יותר מדי, ובדרך איבדה את הסיפור.
Icebreaker הוא דוגמה קלאסית לפער בין הייפ למציאות. רעיון נחמד, ביצוע חלש, וספר שמעדיף רעש על דיוק.
מי שמחפש רומנטיקה ספורטיבית קלילה, זורמת ונעימה, ימצא כאן מעט מאוד.
מי שמוכן להשקיע זמן רב בסיפור שהיה יכול להיות חצי מהאורך, אולי ימצא בו משהו שלא עבד עבורי.
בעיניי, זה ספר שהיה צריך פחות מאמץ, ויותר אמון בסיפור עצמו.
Icebreaker / Hannah Grace
Kindle Edition, 2022, 447 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Off-Limits #3
It’s hard to ignore the hype surrounding Icebreaker. It’s everywhere: TikTok, Instagram, bestseller lists. On paper, it looks like a guaranteed hit. A hockey team captain, a figure skater, a shared rink, and a familiar enemies-to-lovers dynamic. All the right ingredients are there.
In practice, this is a book that tries too hard. And it’s precisely that effort that brings it down.
The core premise is pleasant, even promising. But instead of trusting it, the novel pushes too forcefully in every direction: more jokes, more emotion, more length, more “importance.” The result is a romance that drags, loses momentum, and feels written out of a need to prove itself rather than out of confidence.
Anastasia is meant to be disciplined, driven, and laser-focused. A figure skater devoted to her career, unapologetic and determined. Instead, she comes across as childish, rude, and deeply unpleasant. Her attitude toward the people around her is dismissive, almost condescending; they function as temporary props in her personal storyline. This doesn’t read as strength or independence, but as a fundamental lack of self-awareness. It’s hard to connect with a character who treats others this way and then expects the world to align itself around her.
Nate, the hockey team captain, suffers from similarly forced characterization. He is meant to embody sensitivity, emotional intelligence, and supportiveness, yet everything about him feels overly constructed. Like a character assembled from a checklist titled “The Ideal Modern Romance Hero.” Less a person, more a product of editing.
The novel also attempts to address heavier themes for the genre: toxic friendships, competitive pressure, and eating disorders. The intention is commendable, but the execution is shallow. These issues surface briefly, receive a moment of attention, and are then abandoned in favor of another scene, another sexual beat, another joke that doesn’t always land. Everything remains at the level of signaling rather than genuine engagement.
And above all, there is the length. Icebreaker is roughly two hundred pages longer than it needs to be. The story repeats itself, lingers on scenes that advance nothing, and loses the flow that might have saved it as a light, enjoyable romance. Instead of a tight sports romance, the reading experience feels bloated and exhausting.
Which is a shame. The foundation is solid. The idea works. The shared rink, the tension between disciplines, the potential for a smart dynamic—all of this could have made for a genuinely fun book. But Hannah Grace didn’t trust simplicity. She tried to do too much, and in the process, lost the story.
Icebreaker is a classic example of the gap between hype and reality—a nice idea, weak execution, and a book that favors noise over precision.
Readers looking for an easy, smooth, feel-good sports romance will find very little here.
Those willing to invest a great deal of time in a story that could have been half its length may enjoy it more than I did.
In my view, this is a book that needed less effort—and more trust in its own story.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
