​Please scroll down for an English review.

ספר מוזר, לא סטנדרטי ובחלקים שלו ממש לא התחברתי לדמות או לתיאורים (שחלקם היו מזעזעים במיוחד בתיאורי הצייד)

הסופרת, הלן מקדונלד איבדה את אביה שנפטר באופן פתאומי. הם היו קרובים מאוד והתחברו בעיקר באהבתם לבעלי כנף, ולציפורים דורסות.

הלן שוקעת בדיכאון קליני עמוק ובאומללות שמרחיקה אותה מעבודתה באקדמיה, חבריה ומשפחתה. הלן שמאז ילדותה אהבה ציפורים וכאמור היתה קשורה לאביה באהבתם לציפורים דורסות, מחליטה לאמץ בז בתקווה לשחזר חלק מחוויות הילדות שלה. היא מקווה שהאימוץ יסייע לה לצאת מהצער והדיכאון שהיא שקועה בו.

הספר הוא ממואר, תיאור מפורט ולעיתים גם מייגע של תהליך האימוץ, האילוף והחיברות עם הבז. במקביל היא מתארת את תהליך עיבוד האבל.

הלן נעזרת בספר מהמאה ה – 17 בנושא אימוץ בזים. הספר נכתב בידי ת. ה. וויט שמנסה לאמץ “נץ גדול” (Goshawk) ומתעד את ניסיונותיו בספר הזיכרונות שפירסם. וויט הוא טיפוס מתבודד ומוזר שסובל מהפרעות אישיות שונות שנובעות מילדותו.

“H is for Hawk” והתיאורים שבו טורדי מנוחה. תהליך האימוץ של בזים ובעיקר תהליך האילוף שלהם אכזרי. גם חייהם של הבזים בטבע אכזריים ותיאורי הצייד היו בעיניי תיאורי זוועה שבקושי התמודדתי איתם.

הדמויות של הלן ושל וויט מצטיירות כמעורערות נפשית ומנותקות מתהליכים רגשיים. הסברתי לעצמי את התיאור הלא מחמיא הזה בכך שהלן מתאבלת. ככל שהאילוף מתקדם וספר הזיכרונות של וויט נפרש בפני הקורא כך הקורא לומד על נטיותיו המיניות של וויט ועל הפנטזיות הסאדו מזוכיסטיות שלו. וויט מצטייר כסאדיסט מודחק ואני חושבת שהיה מקום לוותר על התיאורים האלה. הנטיות לאלימות ולסדיסטיות מודגשות בתיאורי הצייד של הבזים.

וויט והלן אדישים לאירועי הצייד שותתי הדם והאלימות. לא יכלתי להכיל את המועקה בקריאת החלקים האלה. הסופרת מקדישה להם חלקים לא מעטים בניסיון לחדד את דרכה למאפליית הייאוש, הדיכדוך והכאב.

כאמור, זהו ספר זיכרונות ביוגרפי שמשולבים בו הגיגים פילוסופיים על טבע האדם, הטבע בכללותו ועל אופי העופות הדורסים.

אני יודעת שרבים מהקוראים אהבו את הספר ועפו עליו. הספר אכן מתחיל בצורה מבטיחה מאוד, אבל ככל שהוא התקדם כך פחות התחברתי להלן האדם המתאבל על אובדנו ולוויט האדם המופרע. פחות אהבתי את מה שקראתי והתקשתי להרגיש את האמפטיה האנושית הבסיסית כלפי הדמויות למרות סיטואציית החיים שבה הן נמצאו.

סה”כ זו לא החוויה שקיוויתי לה. יחד עם זאת בחלקים האישיים (שבהם היא לא מאלפת את הבז או יוצאת איתו לצוד) הכתיבה לירית, פואטית וסוערת. הכתיבה משקפת את הנפש הכואבת של הסופרת. רק חבל שהחלקים האלה אינם מרכז הספר והסופרת בחרה להתמקד בתהליך האילוף ובזיכרונותיו של וויט.

---

It is a strange, non-standard book, and in parts of it, I didn’t connect with the character or the descriptions (some of which were particularly shocking in the descriptions of the hunter)

The writer, Helen MacDonald, lost her father, who died suddenly. They were very close and connected mainly through their love for winged animals and birds of prey.

Helen, deeply engulfed in clinical depression and unhappiness, finds herself distanced from her work at the academy, her friends, and her family. Her childhood love for birds, particularly her shared passion with her father for birds of prey, leads her to a decision. She decides to adopt a Goshawk, hoping that this act will help her recapture some of her lost childhood experiences and provide relief from the grief and depression that currently consume her.

The book is illuminated with a detailed and sometimes tedious description of the process of adoption, training, and socializing with the Goshawk. At the same time, she describes the process of processing grief.

Helen uses a book from the 17th century on Goshawk adoption and training. The book was written by T.H. White, who tries to adopt a “big hawk” (Goshawk) and records his attempts in his published memoir. T.H. White is a lonely and strange type who suffers from various personality disorders that stem from his childhood.

“H is for Hawk,” and its descriptions are disturbing. Goshawk’s adoption process, especially their training process, is brutal. The lives of the Goshawk in the wild are also cruel, and the descriptions of the hunter were, in my eyes, descriptions of horror that I could hardly deal with.

The characters of Helen and White are portrayed as mentally unstable and disconnected from emotional processes. I explained this unflattering description to myself by saying that Helen was grieving. As The Taming progresses and White’s memoir unfolds to the reader, the reader learns about White’s sexual tendencies and his sadomasochistic fantasies. White is portrayed as a repressed sadist; I think there is room to give up these descriptions. The tendencies to violence and sadism are emphasized in the hunter’s descriptions of the Hawk.

White and Helen are indifferent to the blood-drinking hunter’s events and violence. I couldn’t contain my anguish reading these parts. The author devotes several parts to them to sharpen her way to the magic of despair, depression, and pain.

As mentioned, this biographical memoir incorporates philosophical musings on human nature, nature as a whole, and the nature of birds of prey.

I know many of the readers loved the book and jumped on it. The book starts very promisingly, but as it progresses, I feel less connected to Helen, grieving her loss, and White, the disturbed person. I liked less of what I read and had difficulty feeling basic human empathy towards the characters despite their life situations.

All in all, this is different from the experience I was hoping for. However, the writing is lyrical, poetic, and stormy in the personal parts (where she does not train the hawk or go hunting with him). It reflects the author’s painful soul. It’s a shame that these parts are not the book’s center, and the author focused on the training process and White’s memories.